ה 29 לנובמבר 1947 היה יום גדול בתולדות ארץ ישראל - ביום זה
הייתה הצבעת האו"ם בה
הצביעו ברוב הדרוש בעד הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל. הפרשי השעות בין כאן
לניו-יורק, מושב עצרת האו"ם, הביא לכך שבעת ההצבעה הייתה כאן השעה קרוב
לחצות. טלוויזיה עוד לא הייתה, אבל גם לא היה צורך. הידיעה נקלטה ברדיו והגיעה כאן
לכל מקום, אני שמעתי על כך בחולון בה התגוררתי באותה עת.
את חווית התפעמות קשה לתאר. בבואנו ארצה הרגשנו את מלות המנון
התקווה "להיות עם חופשי בארצנו", וכעת התגשם משפט זה - אחרי קרוב
לאלפיים שנה נהיה שוב עם עצמאי במולדתו. באותו לילה היה פרץ שמחה בכל רחבי היישוב
היהודי. אנו, חברי ה"הגנה" עלינו על משאית ונסענו לחגוג בתל אביב.
החגיגה התבטאה בריקודי הורה המוניים ובשירה. חיילים ושוטרים אנגלים שנזדמנו, אף הם
הראו פנים חייכניות ולא פרצופי בולדוג כפי שהיינו רגילים אצלם.
והרי כותרות עיתון
"הארץ" על אותו אירוע של מוצאי שבת, ה 29 לנובמבר 1947:
הארץ,
יום א' י"ז כסלו תש"ח 30.11.1947
*הוחלט על הקמת המדינה היהודית. 33 מן האומות המאוחדות הצביעו בעד חלוקה, 13 נגד,
10 נמנעו, 1
נעדרה.
*הפגנת שמחה בת"א. כסערה אדירה פרצה אמש ב 12.30 שמחת תושבי תל אביב בהודיע
הרמקול של
"הארץ" להמוני הנאספים במרכז העיר שהמדינה תוקם.
*יפורסמו חוקים חדשים בקשר לפינוי הבריטים מארץ-ישראל.
*עזאם פחה המזכיר הכללי של החבר הערבי, חוזר על איומי הערבים
שמיד לאחר הפינוי הבריטי ייכנס לארץ ישראל צבא המדינות הערביות.
השמחה שלטה בלילה,
אבל כבר למחרת פרצו המאורעות והתקפות הערבים אשר הובילו למלחמת השחרור. בחלק
משכונות חולון, שם התגוררתי, לא יכלו לעבור חופשי כי הערבים צלפו ממקומותיהם
בתל-עריש ובג'בליה, שתי שכונות מגורי ערבים לא רחוק מחולון. אנחנו הופעלנו על ידי
ההגנה לצרכי שמירה ואבטחה, ולעתים, לצערנו גם לווינו לקבורה את חברינו שנפלו.
בנוסף לחללים הבודדים הייתה מכה גדולה כאשר נרצחו שבעה נוטרים, כולם חברי ההגנה,
חברים שלנו. הם נסעו בבוקר בטנדר פתוח כדי לאבטח את תחילת הכביש לירושלים. בישוב
הערבי יאזור נחסמה דרכם וההמון הערבי רצח אותם. על שמם נקרא הישוב "משמר
השבעה". עם חלק מבחורים אלה שמרתי יום ואולי יומיים לפני כן באותה עמדה. כאשר
חזרנו מעמדה זו נפתחה עלינו אש צולבת משני כיוונים. הצלחנו לעבור את שטח האש
בשלום, ואחד הבחורים עם מגבעת נוטרים, הראה בצחוק על שני חורי אוויר במגבעת ואמר
שכנראה שם עברו הכדורים. המסכן נמנה על אותם שבעה חברה שנפלו. נודע לי שהוחלט
לפוצץ את בית מטה הפורעים בתל-עריש, ויצאתי לשם יחד עם קבוצת האבטחה. החבלנים
התקרבו, הניחו חומר נפץ כפי שצריך, ובערך בחצות הלילה נשמע בום די עמום והבית קרס
תחתיו, על יושביו הפורעים. למחרת צפינו לשם במשקפת וראינו שמפנים את הריסות הבניין
תחת אבטחה של קצין אנגלי.
כל הפעילות הזו לא
אפשרה לי המשך עבודה סדירה בתל אביב. לוסטיג קצת קיטר אבל השתקנו אותו. באמצע חודש
ינואר 1948 נהרגו 35 הבחורים, ה-ל"ה אשר יצאו לעזרת גוש עציון הנצור, וכל
מחלקתנו הועברה לתגבורת לירושלים.
לירושלים נסענו בשיירת משורייני אגד. הלווי החמוש היה מורכב אז, כנהוג,
משתי בחורות בכל אוטובוס, אשר הסליקו (הסתירו) תת מקלע סטן מפורק מתחת לחולצתן.
בירושלים שיכנו אותנו בשכונת סנהדריה, בית ישראל החדשה, מול השכונה הערבית העשירה
והעויינת שיח ג'רח. ההתקלות הראשונה במגורנו היה דווקא עם יהודים בשכונה החרדית
פאג"י. ביום שבת ערכה כתתנו מפקד, והמ"כ בגלל אי ידיעה או בגלל סתם
טפשות, הוציא עפרון כדי לרשום שמות. מיד התנפלו דיירי הסביבה ודרשו בכל תוקף לעזוב
את המקום. כך עשינו, והועברנו לבית מנדלבאום בקצה השני של השכונה, בקרבת אזור
הגבול בין האזור היהודי לאזור הערבי. מקום זה היה ידוע לאחר מכן כ"מעבר
מנדלבאום", המעבר בין ישראל לבין השטח הכבוש בידי ירדן. זה היה הבסיס שלנו,
ואילו אנחנו יצאנו לתפקידים שונים כגון ליווי שיירות לנווה יעקב ועטרות, אבל
בעיקר, לתפקידי שמירה ותצפית באזור שכונת שמעון הצדיק שזה היה כעין שטח הפקר, בו
הערבים מדי פעם פוצצו בית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה