עלילות העבודה בבית החרושת לוסטיג

 באותו מקום יצרנו דברים מוזרים ביותר שאין כאן המקום לפרט את כולם. זכור לי שערבי עשיר הביא מכונית ספורט מפוארת ושנינו את מכסה הפח שכיסה על גל ההעברה לאחור. נבנה שם תא נסתר, וברור שזה היה לצורך הברחת סמים ממצרים או מלבנון.

   באותו מקום עבודה גם התעופפו שבבי מתכת קטנים שלפעמים נכנסו לעיניים. כתרופה לקחנו פיסת נייר, קיפלנו אותה לצורת חץ, ואת החוד הכנסנו לעין שפערנו אותה בעזרת אגודל ואצבע ושלפנו את השבב.

   האווירה הייתה נעימה וחברותית. היה מאירקה הרתך, הוא היה רתך מומחה, ומלבד זאת היה לו קול טנור יפה ולעתים הנעים לנו בשירה. היה לייזר הנגר, גיס של לוסטיג. לייזר זה בנה באמנות מבני עץ שהפכו למה שנקרא אז סטיישן ווגון, ז.א. אוטו מלבני שאחרי המושבים היה בו מקום לחבילות. הוא גם בנה מטה ללוסטיג, מטה שניתן להצמיד אותה לקיר ולאחר הורדתה ניתן להעלותה ולהצמיד לקיר על יגי הפעלת ג'ק הידראולי ומערכת כבלי פלדה. אקשטיין היה גיס נוסף והוא היה פחח מומחה אשר במיומנות רבה צר את צורות הפח שתתאמנה לצורות דלתות המכונית שנחתכו. פחח אחר סייע בידו, זה היה בחור עליז ומלא בדיחות. שלמה אשר הודות לו נתקבלתי לעבודה, עזב כעבור זמן מה. פגשתי אותו בשנת 1998 לרגל כנס החיילים אשר שרתו בצבא הבריטי במלחמת העולם. הרומני שפינר היה גם מסגר מומחה שסיפק לנו את הבדיחות עם מנה גדושה של גסויות. עובד מבוגר ושמן מאד שימש מחסנאי, והוא ידע תמיד מה מתרחש במחתרת, או לפחות טען שהוא ידע. היה נער מתלמד בשם עדני, שובב גדול אשר כעבור שנים פגשתי אותו כבעל מפעל באזור התעשייה של חדרה. עבודות עדינות בוצעו על ידי פריץ, בנו של לוסטיג. זה היה בחור עדין ומנומס. בן נוסף של בעל הבית, משה לוסטיג ז"ל היה מוסיקאי ומלחין ידוע אשר נפטר בדמי ימיו.

   יש עוד הרבה סיפורים ממקום עבודה זה, ואסיים בסיפור פציעתי. קבוצת קצבים הביאה משאית גלמית והאנשים ביקשו לבנות ארגז קירור סגור להובלת בהמות שחוטות. ארגזים אלה היו גדולים ובדרך כלל הוכנס והוצא הבשר מהדלת האחורית. לשם כך היה צריך להזיז את חלקי הבהמה התלויה על אנקול ולהביא לדלת. לוסטיג כמובן הגה אחד הרעיונות שלו. במקום להזיז בשר אחורנית, יבנו דלתות לכל אורך הארגז ואז אפשר להוריד את הבשר ישר מבלי תזוזות רבות. לשם כך נבנתה קונסטרוקציה כאשר למעלה היתה קורת פלדה עבה שלארכה היה צריך להזיז את הדלתות. הקורה הועלתה בעמל רב, ואחרי שחוברה וחוזקה התברר שמכובד משקלה העצמי היא התעגלה כלפי מטה. הפתרון היה להכניס לתוך קורה זו קורה נוספת, לרתך את הכל יחד וזה יהיה ישר. תחילה יש כמובן לישר את הקורה העגולה אחרת לא יוכלו להכניס את השנייה. ובכן, לפי ההנחיות לקחתי מגביה הידראולי (ג'ק), עליו שמתי קורת עץ עבה שקצה העליון הגיע לבטן קורת הפלדה. התחלתי לפמפם את המגביה, אלא הלחץ על קורת העץ מלמטה ומלמעלה הקפיץ את הקצה התחתון ישר למצחי. זכור לי רק איזה זמזום - והתעלפתי. כאשר התעוררתי כעבור מספר שניות הלכתי - כן, הלכתי ולא הוסעתי - לקופת חולים, שם תפרו את הפצע וצוויתי לנוח שלושה ימים. נדמה לי שאפילו לא קבלתי משכורת לימים אלה כי התשלום היה על בסיס יומי. בכל אופן, מאז ברור לי שיש לי ראש של ברזל.

  בית המלאכה, או בשם היומרני שלו "בית חרושת" היה ממוקם בגבול בין תל אביב ליפו במרכז וולובלסקי. אני גרתי בקצה השני של העיר ופרבריה. קניתי לי אופניים, ומדי בוקר בערך בשעה רבע לשש יצאתי לדרך כדי להגיע לעבודה בשעה שש וחצי. במרוצת הזמן עברתי לגור בחולון, ואת נסיעת האופניים התחלתי שם, מרחק יותר קצר בכחמש דקות. הנסיעה לא עברה תמיד חלקה. בסתיו שנת 1947 עלה המתח בין היישוב היהודי לבין הצבא הבריטי. מדי פעם הוטל עוצר על היישוב העברי והיה אסור לנוע בכבישים בינעירוניים אחרי השעה שש אחר הצהרים. יום אחד עבדתי שעות נוספות ולקראת השעה שש עליתי על האופניים כדי להגיע לתחומי העיר חולון עוד לפני העוצר. על מתקן הסבל המצוי מעל לגלגל האחורי היה איזה מתקן ברזל שבניתי לצורך יציקת בלוקי בנין ותמורתו הובטח לי סכום של תשע לירות – סכום שאין לזלזל בו. הגעתי לפינת הכביש המוביל לירושלים, שם כבר עמד סמל אנגלי חמוש. הוא דרש ממני לעצור ולרדת מהאופניים. בקול רועד שאל אותי מה יש לי מאחור, הוא בטח חשש שזו פצצה. תוך כדי כך שם את לוע אקדחו על הבטן שלי. אני לא חששתי שהוא סתם יירה בי, אבל פחדתי מאד שמתוך ההתרגשות שלו הוא ילחץ על ההדק. אצבעו כבר לפת הדק זה. תקרית זו עברה, המשכתי בדרכי, אבל אין ספק שגם שקשקתי.