באשר לאחיותי ואחי, מבין חמשה ילדים הייתי האמצעי. היום יש כל
מיני הסברים פסיכולוגיים אודות ילדי סנדוויץ כאלה, אבל דבר אחד היה ברור - הייתי
באמצע. לפני נולדו שתי אחיות, גוסטל המתגוררת בארצות הברית ושרה אשר היתה חברה
בקיבוץ חפץ חיים ונפטרה לקראת סוף שנת 2000. ובמריבות בינינו לא יכולתי להוכיח
עדיפות גברית , כי הן פשוט גברו עלי. אחרי נולדו אחות, רות אשר ניספתה בשואה. היא
היתה ייצור עדין והתחברה במיוחד עם האח הקטן יודה (יוליוס), שניהם היו בלתי
נפרדים.
לעצם לידתי מתלווה סיפור נחמד, אותו שמעתי מפי בן גילי וחברי
לשעבר ליאו גוטמן, המתגורר בניו יורק. ליאו גוטמן היה ידיד ילדות, שנינו נולדנו
באותו יום שזה היה יום שבת בבוקר. ביקרנו יחד בבית הספר, הלכנו יחד הביתה כי גרנו קרובים זה לזה.
בעתות פנאי, במיוחד בימי שבת אחר הצהרים שיחקנו יחד. כך זה נמשך בערך עד גיל 12 שנה, כאשר הוא הוקפץ
כיתה, אבל גם לאחר מכן נפגשנו לעתים די קרובות. בשנת 1937 או 1938 הוא היגר עם
משפחתו לארצות הברית, והבטחנו לשמור על קשר ולהתכתב לפחות אחת לשנה, לקראת יום
ההולדת המשותף. אירועי השנים לאחר מכן לא איפשרו התמדה אבל לאחר סיום מלחמת העולם
השנייה חודש הקשר, אם כי בצורה קלושה.
בשנת 1961 ביקרתי
בארצות הברית, ובהיותי בניו יורק ביקרתי אותו במשרדו. המפגש לא היה מרגש וליאו היה
די קריר. הוא היה אז בעל משרד קטן ב Wall Street ועסק ביבוא שיער חזיר, הדרוש לייצור מברשות.
הסתייגותו ממני אולי נבעה מכך שהוא נשאר דתי ואף היה נשוי לבתו של הרב ברוייר,
אישיות ידועה בקרב האורטודוקסיה היהודית גרמנית, ובמיוחד הפרנקפורטאית, ואילו אני
- בעוונותי - הפסקתי להיות דתי. בביקורים נוספים בארה"ב ראיתי אותו עוד
פעם-פעמיים בתפילות יום שבת בבית הכנסת, הוא מצדו היה מסוייג ואף פעם לא הזמינני
לבקר אצלו בבית.
בתחילת שנת 1996 הייתי עם אשתי אסתר בניו יורק, בדרך חזרה
מביקור אצל הבן אשר, אשתו אריאלה והבנות
ששהו בארה"ב לרגל שנת שבתון. המראתנו חזרה ארצה עוכבה יומיים בגלל
סופת שלגים עצומה ואוכסנו במלון Park Central West. ממוקם במלון חייגתי אל ליאו. בהזדמנות זו
הוא סיפר לי מעשה ששמע מפי אביו על אירועי יום לידתנו.
באותו יום שבת בשנת
1923 היו אמהותינו בבית החולים לרגל הלידה וכמובן לא יכלו להכין את מאכלי השבת,
אשר לפי המסורת כללו מרק שעועית לשבת בצהרים. מרק שעועית, בדומה לחמין, ניתן לבשל
לפני השבת, ואחר כך מעמידים את הסיר על תנור בישול מכוסה שהאש שלו מחממת פלטה של
פח ועליה המרק. אדון גוטמן לא יכול ליהנות מהמרק מעשה ידי רעיתו ולכן הלך למסעדה
כשרה שנוהלה על ידי הקצב סלומון. האווירה שם היתה ביתית, האנשים הכירו אחד את
השני. היה ברור שמר גוטמן לא נמנה על אורחי הקבע, ולכן שאלו מר סלומון מה הביא
אותו למסעדה. כמובן שמר סלומון והאורחים ידעו שהגברת היתה בהריון והסיקו שכנראה
נולד משהו ולכן האדון בא למסעדה. בכל אופן, האנשים אז היו מאד מאופקים בדיווח עניני
משפחה, ומר גוטמן תירץ את בואו בכך, שמרק השעועית "נשרף". ואולי היה זה
אפילו תירוץ ידוע למקרה לידה. כעבור זמן מה הופיע גם אבי באותה מסעדה, מאותה סיבה.
גם הוא היה רגיל ליהנות מסעודת השבת בבית ולא נהג לבקר במסעדה. מר סלומון היה בעל
חוש הומור ופשוט שאל את אבי: "אמור נא מר ה' האם גם אצלך נשרף מרק השעועית?" ליאו גוטמן היה בן יחיד ואביו לא היה צריך
לדאוג לילדים אחרים בעת בואו למסעדה. לי לעומת זאת, היו כבר שתי אחיות יותר מבוגרות
ממני. גוסטל היתה כמעט בת שלוש שנים ושרה התקרבה לסיום שנתה השניה. הן בטח לא
נלקחו למסעדה, ואני רק יכול לשער שאולי נמסרו לטיפולן של הדודות או של ידידי משפחה
כלשהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה