דודים ודודות

אבי אימי נפטר כאמור בגיל צעיר, היה זה כמדומני בשנת 1905 ואמא התחנכה אצל דודה ודוד חשוכי ילדים שהתגוררו בעיר הנאו, לא רחוק מפרנקפורט. הדוד היה מורה, נפטר בשנת 1919 והדודה, שמה קלרה, עברה כעבור מספר שנים לפרנקפורט, ובכל המובנים היתה עבורנו כסבתא אהובה לכל דבר. היא התפרנסה בכבוד מגמלתה כאלמנת מורה בכיר ובעברה לפרנקפורט השתכנה בבית אבות יוקרתי לנשים שנמצא באחד מארמונות משפחת הבנקאים הידועה רוטשילד, ברחוב צייל 92, שם הרבינו לבקרה. בגיל 84 שנה שולחה על ידי הנאצים לטרזינשטדט ושם נפטרה כעבור כשבועיים. ראוי להזכיר עוד בן דוד של אמא, הבן של יואל אדלר, אחיה של קלרה נוי, ושמו מקס אדלר, אשר  התגורר עם אשתו ושני בניו אבא (אברהם) ו-ספפל (יוסף) בפרנקפורט. הוא ומשפחתו שולחו למחנות ריכוז ושם נספו. נמסר על עדויות של ניצולים לפיהן הוא מת מרעב משום שסירב לאכול את מנות האוכל הזעומות אשר היו לא כשרות. לא ברור אם היה שורד גם אילו כן אכל את המעט שניתן, אבל ברור שבמצב של פיקוח נפש לא היה חייב לשמור על כשרות. אביו יואל אדלר היה מנכבדי הקהילה האורתודוקסית שבפרנקפורט, הכרתי אותו כזקן מופלג שהתפרנס כבעל יקב. איש זה התאלמן כנראה בגיל צעיר וביתו נוהל על ידי העלמה לם, רווקה זקנה שזכור לי כי הייתה לה פלומת שפם וזה כמובן הצחיק אותנו הילדים. את דוד יואל זה ביקרנו לעתים נדירות, וזאת רק משום כיבוד והידור פני זקנים. הוא היה יושב בכורסה, ובבואנו הרים אצבע בצורת התראה, ושאל אם גם הייתי ילד טוב. כמובן שהשבתי בחיוב, ואז הוא ניגש לארון, נבר בו ולבסוף הוציא ריבוע שוקולד קטנטן שנתן לי כפרס. דוד יואל נפטר בזיקנה טובה בשנת 1937. זכורה לי הלוויתו ברוב עם, הגיעו הדודים יוסף מפרייבורג, מרחק כ250-300 ק"מ, והדוד גבריאל (גאבר) מבזל שבשוויצריה. דוד זה הקפיד על נימוסים והופעה חיצונית, ולצורך ההלוויה שכר לעצמו כובע צילינדר.

  מאז שנת 1925 או 1926 התגוררה אתנו דודה של אבא, רווקה קשישה בשם יוליה. בשעות הפנאי המרובות שלה היא עסקה בעיקר בתיקוני בגדים וגרבים. יש לזכור שבזמנים ההם לא היו בדים סינטטיים (ניילון וכדומה), והכל היה עשוי מבדי צמר, כותנה או פשתן. בגדים אלה לא הוחלפו לעתים תדירות אלא תיקנו אותם לפי הצורך. בגרבים נוצרו חורים שגם אותם היה צריך לסגור, אותו הדבר בסריגי צמר למיניהם. במשפחה גדולה כשלנו לא הייתה חסרה עבודה בשטח זה. הדודה נפטרה בשיבה טובה ממחלה בקיץ שנת 1939 ובכך נחסכו לה מצוקות הרדיפה האלימה שהחלה בתקופה זו והגיעו לשיאם בעת גירוש ושילוח יהודי גרמניה למחנות ריכוז ומחנות מוות שהחל לגבי יהודי גרמניה באוקטובר שנת 1941.