ראש השנה ויום כיפור

  שבועיים לפני חג הסוכות חל ראש השנה בראשון לחודש תשרי, שזה באמצע, ולפעמים בסוף חודש ספטמבר, ובעשירי לתשרי היה יום הכפורים. שני חגים אלה גם נקראים "הימים הנוראים".  מספר ימים לפני ראש השנה התחילו ימי הסליחות, כאשר בשעת בוקר מוקדמת הולכים לבית הכנסת לאמירת פיוטי "סליחות" ולאחר מכן התפללו תפלת שחרית רגילה.

  לקראת ראש השנה קשטו את בית הכנסת כולו בלבן. על דוכני התפלה של כל אחד נקבעה מפית לבנה ובתוכה רקום "לשנה טובה". לפני ארון הקודש היתה פרוכת של משי לבן, וארון הקודש בפנים היה מצופה כולו בבד אטלס לבן ובוהק. ספרי התורה עטו שמלה לבנה, עליה היו חושן ויד ומעל לספר היה כתר, כל כלי קישוט אלה הבריקו וזהרו. בערב  ראש השנה, בעת התפילה כאשר נפתח ארון הקודש, היה זה מחזה מרהיב לראות את כל התפאורה הזו.

  בערב החג לאחר שובנו הביתה היתה כמובן ארוחה חגיגית, ובתחילתה אכלנו תפוח טבול בדבש כנהוג גם כאן. התפילה למחרת היתה די ארוכה ונגמרה לקראת הצהרים. הגברים הנשואים עטו כסות לבנה וכולם חבשו כיפות לבנות. שיא התפלה היה בתקיעת שופר, ואצלנו היה "בעל תוקע" מעולה שהשמיע את קולות השופר בצליל נקי ומרעיד. עד 1936 היה זה אדון גולדשמידט, ולאחר פטירתו היה "בעל התוקע" אדון לונץ אשר גם מתקיעותיו התפעלו כולם. איש זה איבד רגל כחייל לוחם עבור גרמניה במלחמת העולם הראשונה, זה לא מנע מהנאצים לשלוח אותו בבוא העת למחנה השמדה. שני בניו, שמעון ויהודה, עלו אתי ארצה.

  בשעות אחרי הצהרים של החג הלכנו לגדות הנהר כדי לאמר תפילת "תשליך", בה מבקשים לזרוק את כל חטאותינו שחטאנו לנהר אשר יובילם לים ושם ייעלמו. בהתגבר ההתנכלויות ליהודים נמנעו יהודי המקום מללכת בהמוניהם לגדות הנהר אלא הלכו בקבוצות דלילות במשך אותו יום ולאחריו, ועד ליומיים לפני שמחת תורה, ביום "הושענה רבה".

  שמונה ימים לאחר גמר ראש השנה חל יום הכיפורים. בערב יום זה התפללו תפלת "כל נדרי". היו אנשים שנשארו ערים כל הלילה ואמרו תפלות ותהילים. למחרת היה יום תפלה ארוך מבוקר ועד צאת הכוכבים. חזנים שונים התחלפו ואת תפילת שחרית התפלל מר זליגמן. איש זה לא היה חזן אבל תפילתו ממש הרעידה לבבות.

  כידוע צמים ביום הכפורים החל משעות אחר הצהרים של היום הקודם ועד לגמר יום הצום. אצלנו היה מנהג יפה, כאשר השמש הכריז בתום תפלת יום כפורים, שתפילת שחרית למחרת תחל בשעה 6.25, דהיינו חמש דקות לפני המועד הרגיל. וזאת כדי לבלבל את הקטגור אשר יאמר לרבונו של עולם שהיהודים התפללו כל היום כדי שימחלו להם, והנה למחרת ממשיכים את הענינים כרגיל. ובכן, הקטיגור לא לקח בחשבון שהענינים לא כרגיל, ומתחילים חמש דקות יותר מוקדם.

ישיבת מונטריי וצי הרכבות הגרמניות

  בימי ששי בערב, לאחר שסיימנו את סעודת השבת ירדנו כלנו בדרך הארוכה לדירת ראש הישיבה, אשר התגורר בדירה מפוארת וענקית לחופי האגם. שם ישבנו מסביב לשולחן. כולנו קבלנו כוס תה, והרבי פתח בזמירות: משובובובובוך חסדך ליובודעבהך וכו' (משוך חסדך ליודעיך) בהמשך הוא דרש על פרשת השבוע. לפעמים היו לו אורחים, אנשים מכובדים אשר עברו את מונטריי והתארחו אצלו. את האורחים הללו הוא ברך במיוחד וספר בשבחי הישיבה.

  בגרמניה לא יכולנו לאכול מאכלי בשר בגלל איסור השחיטה הכשרה. בשוויצריה היה גם כן איסור דומה אבל שם יייבאו בשר כשר מחוץ למדינה, ולכן התפלאנו על המנות הקטנות שהוגשו לנו. רק כעבור עשרות בשנים נודע לי בביקור במונטריי מפי אחד התלמידים לשעבר אשר נשאר באותו מקום, שהמצב הכלכלי של הישיבה היה בכי רע, וזו הסיבה למנות הבשר הקטנות.

  בגמר הסמסטר (בישיבה מכנים סמסטר בכינוי "זמן", ותקופת החופש בין הזמנים אכן מכונה "בין הזמנים".)  נסעתי הביתה, ביליתי עם המשפחה וגם הופעתי כמשקיף בכיתת בית הספר שם המשיכו ללמוד חלק מחברי לספסל הלימודים. בדרך חזרה למונטריי עצרה הרכבת בתחנת הגבול בבזל. אני ירדתי כדי להמיר את עשרת המרקים שלי בכסף שויצרי והשארתי את מזוודתי בקרון. כאשר אך שלמו לי את מעט הפרנקים החלה הרכבת לזוז. אני רצתי והספקתי עוד לעלות על אחד הקרונות האחרונים וכך הגעתי שוב למושב. מסתבר שהבהלה היתה מיותרת, הרכבת רק התקדמה כמה מאות מטרים לתוך שטח שוויצריה ושם עצרה לאותו פרק זמן שהיתה אמורה לעצור. אני אמנם הייתי אמור לעבור לרכבת אחרת, אבל הכרטיסן אמר לי שרכבת זו ממשיכה עד לוזאן, במרחק כמחצית שעת נסיעה ממונטריי. נשארתי לשבת, ירדתי בלוזאן, ותפסתי את הרכבת הראשונה שהמשיכה למונטריי. שם ירדתי והתקדמתי לעבר ספסל ששם המתינו חברים בהתאם לנוהג של קבלת פנים לגבי כל תלמיד. אלה ראו אותי ונדהמו, כי טרם הגיעה הרכבת שבה אני הייתי אמור להגיע, אילו הייתי מחליף רכבות בבזל. בסוף הסמסטר השני חזרתי שוב הביתה ונסעתי מספר ימים בטרם הסתיימו הלימודים, כי אחותי גוסטל היתה אמורה להגר לארצות הברית ורציתי להפרד ממנה. בישיבה גם נהגו ללוות את העוזבים, וככה נלוותה אלי קבוצה של 30 - 35 נערים לרציף ונפנפו לי כאשר הרכבת החלה לזוז. יתר הנוסעים באותו קרון התפלאו על המחווה הזו וביראת כבוד רבה שאלו אותי לפשר הדבר 

ישיבת מוטריי בשוויצריה

זמן לא רב אחרי הבר מצוה שלי הזדמן אלינו אח האם,  דוד גאבר (גבריאל) מבזל, והוא סיכם עם אבי שלאחר סיום כתה ח' אעבור לשויצריה, לישיבה הידועה במונטריי (MONTREUX), הוא ידאג לסדורים הכספיים. אני סבור שהורי היו מעונינים ביציאתי מגרמניה, ובנסיעתי לשוויץ ראו פתח לאפשרות הגירתי. הם עצמם לא יכלו לדאוג לסידורים הכספיים, כי היה אסור להוציא כסף מגרמניה מעל לסכום הפעוט של עשרה מרק לחודש, סכום זה הוענק לי כדמי כיס מידי חודש. מלבד זאת, מצבנו הכספי אז כבר לא היה מאפשר להורים להוציא כסף כדמי לימוד.

  הגעתי למונטריי שבשוויצריה, מקום מדהים ביופיו. מקום הישיבה היה בחווילה קצת מוזנחת אשר בעבר התגוררה בה נסיכה מצרית, שם החווילה היה "וילה קיסיסנה". מקומה היה במורד הר בין כרמי גפנים. לרגלי ההר היה פרוש אגם ג'נבה, בדרך כלל חלק כמו ראי. מסביב היו הרי האלפים הסבויים. רושה דה ניי, דנט דו מידי, ועוד. הלימודים והשעורים היו ככה ככה, נער בן 14 שנה חשב יותר על משחקי כדורגל ועל הנוף המשגע. מדי פעם גם יצאנו לטיולים בסביבה, ובערבים נהגנו לרדת לטיילת שעל שפת האגם, הליכה של כ-  40 דקות. באחד הכוכים בחצר הגדולה של הישיבה עמדה מכונית ישנה ללא מנוע, וללא גלגל הגה. בכל זאת ידענו איכשהו לנסוע בה במורד השביל הפנימי, ואחר כך דחפנו אותה חזרה בכוחות משותפים. לקראת תפלת קבלת השבת נהג לבוא ראש הישיבה, הרב בוצ'קו. הוא הלך לאטו מהעיר התחתית, על ראשו מגבעת צילינדר, וכולו הדרת כבוד. את משרתו כראש ישיבה בצע ללא שכר, עבור פרנסתו היתה לו חנות של לבני נשים. תלמידי הישיבה היו מקבץ מהרבה ארצות. היו מאנגליה, וביניהם בנו של הרב אונדרמן מליברפול, רב שכיהן יותר מאוחר כרבה הראשי של ישראל.

היו תלמידים משוויצריה, באו מפולין, מהולנד ומאיטליה. יעקב, התלמיד מאיטליה היה בנו של יהודי פולני, חסיד אשר ביקר אותו לעתים בישיבה. יעקב עצמו, נער נחמד, התפאר בחברותו בתנועת הנוער הפשיסטי, ונשבע לנו שאין שם אנטישמיות. אני הייתי כמעט היקה היחידי, והרגשתי היטב את לעג הילדים דוברי האידיש מהנער הדובר גרמנית צחה. ראיתי בכך נקמה של יהודי פולין ביהודי גרמניה, כי בגרמניה לא תמיד התייחסנו יפה ליוצאי פולין.  

בימי חג כגון ל"ג בעומר, ימי חנוכה וכדומה, ערכנו טיולים. בל"ג בעומר נסענו לג'נבה ובקרנו בבנין חבר העמים. נסענו להרים ב"לס אונטס" (Les Avantes), שם היו כרי דשא נרחבים עם פריחת נרקיסים. בימות החורף הגענו לשם רגלי והשתוללנו במסלולי מרוצי המזחלות, מרוצי ה"בוב". הבוב הנו מזחלה עם הגה ובמסלול במורד יכולה לפתח מהירות גבוהה. אנחנו אלתרנו לנו בוב כזה על ידי שתי מזחלות. על הראשונה שכב נער על הבטן, לפעמים גם אני, ואת רגליו השחיל בחישוקי המזחלת השניה. על ידי הטיית הגוף היה אפשר לבצע סיבובים נהדרים. על המזחלת השנייה ישבו עוד 2-3 נערים, שעקבי רגליהם שימשו כמעצורים. תוך כדי מעשי השובבות כמובן גם נפלנו עמוק לתוך השלג, אשר נמס על בגדינו בגלל חום הגוף. בדרך חזרה לקראת ערב, המכנסים שנרטבו כך ממש קפאו וכך הגענו חזרה למגורים עם מכנסים קפואים. העיקר, היה כיף.

תוך כדי שהייה בישיבה נערך במונטריי כנס בינלאומי בראשות נחאס פאשה, ראש ממשלת מצרים דאז וראש מפלגת הוואפד. הכנס דן בהסכם בנושא תעלת סואץ. בגמר הכנס הלכנו כולנו, בני הישיבה לכניסת המלון המפואר "בלוו" (Bellevue) וחכינו לצאת ראש הממשלה עם פמלייתו. הם יצאו, ראו את חבורתנו שמנתה כ 35 נערים, והצטלמו אתנו. לאחר מכן עקבנו אחריהם לתחנת הרכבת, שם המתין קרון מפואר מיוחד לראש הממשלה, אשר המשיך את דרכו ללונדון לטקס הכתרת מלך אנגליה. התמונות הוצגו למחרת אצל הצלם והיה אפשר לקנותם תמורת פרנק שוויצרי אחד. אני לא חוננתי בחוש היסטורי, ועשיתי חשבון שבפרנק אחד אפשר לקנות חמש חפיסות ממתקים באוטומט שבתחנת הרכבת. אז מה עדיף?

חוויה אחרת היתה בהפסקת הצהרים. מדי פעם ירדנו את הדרך הארוכה לתחנת הרכבת, ושם בשעה שתים עצרה הרכבת "אוריינט אקפרס" האגדתית ממנה ירדו כל מיני טיפוסים מענינים ואקזוטיים. היו נסיכות הודיות, נשות או בנות מהארדג'ה עם סארי ועם יהלום באף - אז זה היה דבר בלתי מקובל אצל נשות המערב ועבורנו זו היתה חוויה. 

אומנות הבישול והאפייה

בהיותי כבן עשר או אחת עשרה שנה נסעה אמי לבית החלמה יהודי בבד נאוהיים  Bad Nauheim. אמי סבלה מרומטיזם והמרחצאות באותו מקום השפיעו לטובה . במקום היו בתי מרפא ליהודים, בתים נפרדים לנשים, לגברים ולילדים.

  לתקופת העדרותה שהו אצלנו הדודות אננה וביאנקה ובישלו. ביום שבת וראשון חזרו אל דירתן ואחי ואחיותי עברו לגור אצל קרובי או ידידי משפחה, אבי ואני נשארנו בבית. ביום שבת הלכנו לאכול בפנסיון של גב. פון בורג. זו היתה אשה אדוקה מאד, עד כמה שידוע נעלם בעלה או שהסתלק. הקדומת פון הנה קדומת של אצולה, אבל יתכן שהאיש קנה קדומת זו בכסף.  בכל אופו, לאכול "בחוץ" היתה חוויה שלא היינו רגילים לה, ובשבילי זו היתה הפעם הראשונה והדבר סקרן אותי מאד. כמובן שבמקום זה סעדו בעיקר אנשים ונשים מבוגרים ובודדים והייתי הילד היחיד בחבורה.

  למחרת שכנעתי את אבי שאת ארוחת הצהרים אכין בעצמי. מדי פעם נהגנו לאכול דיסת אורז מעורבת עם רסק תפוחי עץ, מאכל טעים, ולדעתי גם קל מאד להכנה. מפעם לפעם הצצתי למטבח כאשר אמי הכינה מאכל זה וחשבתי שאני יודע היטב מה לעשות. לוקחים שתי צלחות מלאות אורז, שופכים זאת לסיר בישול מלא מים, מרתיחים וממתינים עד שהאורז יתרכך. אז שפכתי את הכמות הזו לסיר והמתנתי שהתבשיל ירתח. זה באמת התחיל לרתוח, ועוד איך. הסיר עלה על גדותיו והאורז גלש. מדי פעם סלקתי את הכמות שגלשה וגם הורדתי מהתוכן שבסיר עד שהאורז היה רך, ולכך הוספתי את רסק תפוחי העץ. לא זכור לי אם היה טעם של תבשיל חרוך וגם אבי כנראה לא העיר על כך. אכלנו ושבענו, וכולנו שמחנו כאשר אמי שבה הביתה. נדמה לי שהיא בכל זאת בישלה טוב ממני.

  לא התמחיתי באמנות הבישול והאפייה אבל פעם אחת כעבור שנים ובהיותי כבר בא בימים התחשק לי לאפות עוגת קרנץ כפי שהיה בגרמניה. מצאתי מתכון בספר בישול ונהגתי  ב ד י ו ק לפי ההוראות שם. הבצק תפח בחום של 37 מעלות, צרתי את הצורה והכנסתי לתנור. נראה שמחיצות הפח של התנור חזקות יותר מהבצק, אחרת הבצק הנאפה היה מפוצץ אותן. העסק פשוט תפח והתנפח לממדי ענק והטעם לא היה בדיוק טעם של עוגה טעימה. נראה שהוראות לבד לא מספיקות וצריך גם קצת נסיון ומיומנות. קונדיטוריה לא אפתח.

חגיגות בר המצווה 1939

בר מצוה

  בר מצוה היה אירוע רב משמעותי והוחג בשמחה גדולה. לפי ההלכה היהודית, כאשר ילד מגיע לגיל 13 שנה, הוא עצמו נהיה אחראי לכל מעשיו. עד לגיל זה אביו נושא באחריות לפני הקדוש ברוך הוא. לכן, כאשר ילד זה עולה לתורה בפעם הראשונה, אביו אומר את הברכה "ברוך שפטרני מעונשו של זה".

  שיא החגיגה היה באמת בעלייה לתורה. לשם כך התכוננו אצל חזן הבקיא בקריאת התורה, אצלנו זה היה החזן שטיינברג. לשעורים אצלו הלכנו יחד, ידידי ליאו גוטמן ואני, הרי נולדנו באותו יום וכמובן גם עלינו לתורה באותה שבת, שבת פרשת "נשא". לצד קריאת חלק מהפרשה היו כל מיני הטבות כגון קריאת ההפטרה. החזן קבע שליאו יקרא את ההפטרה. זה לא הפריע לי כי היה ברור שרק אחד מאתנו יכול לבצע זאת. בתמורה בקשתי רשות לשיר את ההקדמה לקריאת התורה, "ויעזור ויגן ויושיע, וכו'" החזן סירב, וזה לא היה מובן לי. רק הרבה יותר מאוחר הבנתי שזה ענין של כסף. משפחת גוטמן היתה עדיין אמידה למדי ויכלה לשלם לחזן יותר מכפי שאנו יכולנו.

  לתפילות שבת וקריאת התורה ביום זה הולבשנו בחליפה כחולה, וכן חבשנו מגבעת כחולה עגולה. מגבעת זו קבלנו בהשאלה ממלתחת בית הכנסת כי היא היתה לשימוש חד-פעמי. כמובן, בדרך אל ומאת בית הכנסת, כאשר רבע עוף כמונו עטור בחליפה מהודרת, עניבה ומגבעת, עצרו בדרך כלל נערים לא יהודים שבדרך ובלעג צעקו אחרינו "יהודי" יהודי".  בבית הכנסת עצמו זכינו לתשומת לב מרובה. זכור לי שמר אדלר אשר עמד שתי שורות לפנינו, הסתובב וצעק לעברי שהשמחה הבאה שלי תהיה חתונה. מי חשב אז על דבר כזה?

  ביום השבת עלינו בחגיגיות לבמה לקריאת התורה. סימנו תפקיד זה, ולמרות שבית הכנסת היה מלא במאות מתפללים לא חשנו את אימת הצבור. לפי הנוהג המשכנו לשהות על הבמה עד להכנסת ספר התורה, כאשר החזן מתפלל תפילות אחדות אחרי גמר ההפטרה. חזן זה היה מר פסחוביץ, דמות מכובדת מאד. מה הופתעתי כאשר באמצע התפילה, בקטע שמתפללים אותו בלחש, הוא החל לדבר אתנו, משבח את קריאתנו, שואל לשלומנו ועוד כל מיני דיבורים בעלמה. אני לתומי חשבתי שבעת התפילה אסור לדבר, ואם דברתי עם חבר זה או אחר נסיתי להסתיר זאת מאחורי כף יד ליד הפה, והנה, האדם שמגלם את סדרי התפלה, הוא עצמו מדבר? חשבתי שזה מוזר. אחרי התפילה חזרנו הביתה ושם הוכנה סעודת הבר מצוה אליה הוזמנו כל הקרובים, והאדם היחיד ללא קרבת משפחה אשר נכח היה חברי הקרוב ביותר, יעקב לבנטל. זמן מה לפני כן הוא עצמו חגג בר מצוה, ואני הוזמנתי לסעודה. אנו באמת היינו חברים קרובים, חברים כמו אחים. יעקב נספה בשואה. הי"ד.