בהיותי כבן עשר או אחת עשרה שנה נסעה אמי לבית החלמה יהודי
בבד נאוהיים Bad Nauheim. אמי סבלה מרומטיזם והמרחצאות באותו מקום
השפיעו לטובה . במקום היו בתי מרפא ליהודים, בתים נפרדים לנשים, לגברים ולילדים.
לתקופת העדרותה שהו
אצלנו הדודות אננה וביאנקה ובישלו. ביום שבת וראשון חזרו אל דירתן ואחי ואחיותי
עברו לגור אצל קרובי או ידידי משפחה, אבי ואני נשארנו בבית. ביום שבת הלכנו לאכול
בפנסיון של גב. פון בורג. זו היתה אשה אדוקה מאד, עד כמה שידוע נעלם בעלה או
שהסתלק. הקדומת פון הנה קדומת של אצולה, אבל יתכן שהאיש קנה קדומת זו בכסף. בכל אופו, לאכול "בחוץ" היתה חוויה
שלא היינו רגילים לה, ובשבילי זו היתה הפעם הראשונה והדבר סקרן אותי מאד. כמובן
שבמקום זה סעדו בעיקר אנשים ונשים מבוגרים ובודדים והייתי הילד היחיד בחבורה.
למחרת שכנעתי את אבי
שאת ארוחת הצהרים אכין בעצמי. מדי פעם נהגנו לאכול דיסת אורז מעורבת עם רסק תפוחי
עץ, מאכל טעים, ולדעתי גם קל מאד להכנה. מפעם לפעם הצצתי למטבח כאשר אמי הכינה
מאכל זה וחשבתי שאני יודע היטב מה לעשות. לוקחים שתי צלחות מלאות אורז, שופכים זאת
לסיר בישול מלא מים, מרתיחים וממתינים עד שהאורז יתרכך. אז שפכתי את הכמות הזו
לסיר והמתנתי שהתבשיל ירתח. זה באמת התחיל לרתוח, ועוד איך. הסיר עלה על גדותיו
והאורז גלש. מדי פעם סלקתי את הכמות שגלשה וגם הורדתי מהתוכן שבסיר עד שהאורז היה
רך, ולכך הוספתי את רסק תפוחי העץ. לא זכור לי אם היה טעם של תבשיל חרוך וגם אבי
כנראה לא העיר על כך. אכלנו ושבענו, וכולנו שמחנו כאשר אמי שבה הביתה. נדמה לי
שהיא בכל זאת בישלה טוב ממני.
לא התמחיתי באמנות
הבישול והאפייה אבל פעם אחת כעבור שנים ובהיותי כבר בא בימים התחשק לי לאפות עוגת
קרנץ כפי שהיה בגרמניה. מצאתי מתכון בספר בישול ונהגתי ב ד י ו ק לפי ההוראות שם. הבצק תפח בחום של 37
מעלות, צרתי את הצורה והכנסתי לתנור. נראה שמחיצות הפח של התנור חזקות יותר מהבצק,
אחרת הבצק הנאפה היה מפוצץ אותן. העסק פשוט תפח והתנפח לממדי ענק והטעם לא היה
בדיוק טעם של עוגה טעימה. נראה שהוראות לבד לא מספיקות וצריך גם קצת נסיון
ומיומנות. קונדיטוריה לא אפתח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה