בימי ששי בערב, לאחר
שסיימנו את סעודת השבת ירדנו כלנו בדרך הארוכה לדירת ראש הישיבה, אשר התגורר בדירה
מפוארת וענקית לחופי האגם. שם ישבנו מסביב לשולחן. כולנו קבלנו כוס תה, והרבי פתח
בזמירות: משובובובובוך חסדך ליובודעבהך וכו' (משוך חסדך ליודעיך) בהמשך הוא דרש על
פרשת השבוע. לפעמים היו לו אורחים, אנשים מכובדים אשר עברו את מונטריי והתארחו
אצלו. את האורחים הללו הוא ברך במיוחד וספר בשבחי הישיבה.
בגרמניה לא יכולנו
לאכול מאכלי בשר בגלל איסור השחיטה הכשרה. בשוויצריה היה גם כן איסור דומה אבל שם
יייבאו בשר כשר מחוץ למדינה, ולכן התפלאנו על המנות הקטנות שהוגשו לנו. רק כעבור
עשרות בשנים נודע לי בביקור במונטריי מפי אחד התלמידים לשעבר אשר נשאר באותו מקום,
שהמצב הכלכלי של הישיבה היה בכי רע, וזו הסיבה למנות הבשר הקטנות.
בגמר הסמסטר (בישיבה
מכנים סמסטר בכינוי "זמן", ותקופת החופש בין הזמנים אכן מכונה "בין
הזמנים".) נסעתי הביתה, ביליתי עם
המשפחה וגם הופעתי כמשקיף בכיתת בית הספר שם המשיכו ללמוד חלק מחברי לספסל
הלימודים. בדרך חזרה למונטריי עצרה הרכבת בתחנת הגבול בבזל. אני ירדתי כדי להמיר
את עשרת המרקים שלי בכסף שויצרי והשארתי את מזוודתי בקרון. כאשר אך שלמו לי את מעט
הפרנקים החלה הרכבת לזוז. אני רצתי והספקתי עוד לעלות על אחד הקרונות האחרונים וכך
הגעתי שוב למושב. מסתבר שהבהלה היתה מיותרת, הרכבת רק התקדמה כמה מאות מטרים לתוך
שטח שוויצריה ושם עצרה לאותו פרק זמן שהיתה אמורה לעצור. אני אמנם הייתי אמור
לעבור לרכבת אחרת, אבל הכרטיסן אמר לי שרכבת זו ממשיכה עד לוזאן, במרחק כמחצית שעת
נסיעה ממונטריי. נשארתי לשבת, ירדתי בלוזאן, ותפסתי את הרכבת הראשונה שהמשיכה
למונטריי. שם ירדתי והתקדמתי לעבר ספסל ששם המתינו חברים בהתאם לנוהג של קבלת פנים
לגבי כל תלמיד. אלה ראו אותי ונדהמו, כי טרם הגיעה הרכבת שבה אני הייתי אמור
להגיע, אילו הייתי מחליף רכבות בבזל. בסוף הסמסטר השני חזרתי שוב הביתה ונסעתי
מספר ימים בטרם הסתיימו הלימודים, כי אחותי גוסטל היתה אמורה להגר לארצות הברית
ורציתי להפרד ממנה. בישיבה גם נהגו ללוות את העוזבים, וככה נלוותה אלי קבוצה של 30
- 35 נערים לרציף ונפנפו לי כאשר הרכבת החלה לזוז. יתר הנוסעים באותו קרון התפלאו
על המחווה הזו וביראת כבוד רבה שאלו אותי לפשר הדבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה