חנוכה- נס גדול היה פה

בדומה להיום, גם אז היה חג חנוכה משהו משמח וקליל. בבית נהגנו לשחק בסביבון והרווח וההפסד התבטא באגוזים. כל אחד שלם לקופה כמות מסוימת של אגוזים ואחר כך סובבו את הסביבון לפי תור.

 כמובן שלא הכרנו את הסביבונים המאירים ואת כל ההמצאות של היום. לסביבון היו ארבעה צדדים ועל כל צד היתה כתובה אות עברית. היו: נ, ג, ה, פ (או ש), שאלה ראשי תיבות של נס גדול היה פה (שם). אם הסביבון הראה נ, השחקן לא קבל כלום. ג - השחקן זכה בכל הקופה והכל החל מחדש. ה - השחקן זכה במחצית הקופה. פ (או ש) - השחקן חוייב לשלם אגוז אחד לקופה. זה היה משחק פשוט, אבל בחבורה משפחתית של חמישה משתתפים ויותר היו מתח, כעס ושמחה.

משחק אחר שהיה מבוקש היה "מונופולי". שם ניתן להרוויח ולהפסיד מגרשים, בתים ורחובות שלמים. יתר על כן, המשחק בוסס על הווי של ארץ ישראל, לערים ניתנו שמות כגון תל אביב, יפו, חיפה וכו'.

  בערב הדליקו אבא והבנים את החנוכיות, ואלה  הועמדו על עדן החלון לשם "פרסום הנס". אחרי כמה שנות שלטון היטלר כבר העדפנו להעמיד את החנוכיות על השולחן באמצע החדר כדי לא להסתכן באבן שיזרקו לחלון. החנוכיות שלנו היו מכסף טהור ואפילו הבאנו אותם ארצה, אך במוסד עליית הנוער "כפר הנוער הדתי" אבדו לאחר שעזבתי מקום זה.

  בבית הכנסת לפני ארון הקודש עמדה מנורת נחושת ענקית וכדי להדליק בה את הנרות הגדולים עלה החזן על שלוש מדרגות שהועמדו לפני המנורה.

  הלימודים בבית הספר היהודי התנהלו כרגיל.

אומנות זריקת הרימון

לאחר שהתקדמנו באמון בנשק קל הוחלט שנתאמן בזריקת רימון יד. רימונים אלה היו תוצרת תעשיית הנשק שלנו, גם אם בגוף הרימון הוטבעו האותיות U S. כיום, כאשר מתכוננים לזרוק רימון, שולפים נצרה וזורקים אותו, וכל זמן שהוא מצוי בידו של הזורק אין בו סכנה, כי היד גם לוחצת על מנוף נוצר, אשר עף מיד עם מעופו של הרימון וצאתו מהיד. באותו חלקיק שניה מנגנון מצית את הנפץ ומאז ישנם ארבע או ארבע וחצי שניות עד שפתיל הנפץ הבוער מתכלה וגורם לפיצוץ הרימון. בימים ההם העסק היה עם מנגנון הצתה הרבה יותר פשוט אבל גם מסוכן לזורק עצמו.

   מעטפת הרימון היתה ברזל יצוק ובה חומר נפץ מסביב לצינורית ששימשה להכנסת הנפץ. לנפץ היה פתיל בערה לזמן של ארבע או ארבע וחצי שניות, אבל הוא לא הודלק על ידי מנגנון, אלא היה לו ראש דמוי גפרור כאשר אותו ראש היה כמובן הרבה יותר רחב מראשו של גפרור רגיל. אותו יש להעביר בחוזקה בצד השפשוף של קופסת גפרורים, הוא נדלק, ויש לזרוק את הרימון למטרה. מי שלא זורק מיד למרחק סביר  - נמצא בבעיה…  ברור שבאמונים מוקדמים התאמנו על רימוני דמה, כאלה שאין בהם חומר נפץ. לצורך השלכת הרימון נעמדים על ברך ימין וביד שמאל, סמוך לברך השמאלית המכופפת מחזיקים קופסת גפרורים עם צד השפשוף למעלה. ביד ימין מחזיקים את הרימון וראש הגפרור מכוון למטה. בתנופה למטה וקדימה מעבירים אותו על צד השפשוף של הקופסה, את יד ימין עם הרימון הדולק מניפים אחורה תוך כדי קימה ובתנופה קשתית זורקים את הרימון מה שיותר חזק לכיוון המטרה. עד כאן הכל ברור ומתורגל.

  ביום יפה יצאנו לדרך מכפר הרא"ה לכיוון חולות בית ליד, ענין של 10 - 12 ק"מ. צעדנו בשורה עורפית בחולות, מונהגים על ידי גרי ובתקווה לא להתפס על ידי האנגלים. אמנם הרימונים לא היו אתנו, אותם היינו צריכים לקבל במקום היעד. יחד עם זאת, התקלות בבריטים תקלקל את תכניותנו, וכמו כן גרי נשא אתו את הנפצים שהיו ארוזים בקופסת סיגריות "עתיד". הגענו לחורשה בחולות בית ליד, שם המתין לנו מפקד "הגנה" אחר, מדריך לזריקת רימונים ואלה היו ברשותו. במקום היתה מחפורת קטנה וממנה היינו צריכים לזרוק את הרימונים ליעדם, שסומן האחד במרחק שלושים והשני במרחק שלושים וחמישה מטר. המחפורת היתה צריכה להגן על אלה שיזרקו את הרימון למרחק קצר בלבד, כמו כן היה המדריך ליד כל אחד שתורו הגיע לזרוק, למקרה ויפספס בין ההצתה לבין הזריקה.   תורי הגיע, אבל לפני כן כדאי לדעת. אני מעודי לא ידעתי לזרוק אבנים כפי שצריך. נערים יודעים בדרך כלל לזרוק אבנים למרחק, אבל אצלי זה לא הצליח. או שזוית המסלול לא היתה בסדר, או ששמטתי את האבן בטרם עת, אני פשוט לא ידעתי, ולא יודע עד היום לזרוק אבן כפי שצריך. כך הגעתי למחפורת אבל לא התרגשתי, כי העסק היה מוגן ובכל מקרה אספיק להיפטר מהאיום הדולק תוך ארבע שניות. המדריך לידי אומר לי להיות רגוע, אבל הייתי באמת רגוע. באופן מקצועי ויעיל כרעתי כפי שצריך, שפשפתי את הרימון בקופסה, מתרומם, בתנועה קצובה ומהירה הורדתי לאחור את יד ימין עם הרימון, ובתנופה אדירה זרקתי אותו לכיוון המטרה. מה אצלי כבר יכולה להיות תנופה אדירה? הרימון נפל במקום כלשהו והתפוצץ כפי שצריך. המדריך יצא מהמחפורת, בדק את מקום נפילתו, וחזר כולו מבסוט. "שמע, עד כה אתה הטוב מכולם, הרימון הגיע ליעד המרוחק שלשים וחמישה מטר, וזה באמת הישג יפה לזריקה ראשונה." אז מה קרה? כנראה מרוב פחד, במקום לעשות במכנסים הפניתי את כל האנרגיות לזריקה, וכך הצלחתי.

לעולם אין להתייאש!

ישיבת בני עקיבא

 עברו עלי שנתיים וחצי בכפר הנוער הדתי, שנתיים שהוקצו לכל אנשי עלית הנוער וחצי שנה נוספת, תקופת שהייתי בחברת הילדים. בסוף קיץ 1941 היה עלי לעזוב. בחברות הנוער השונות בכפר כיוונו את הבוגרים לחיי קיבוץ, וחלק מהם אכן עברו לקיבוץ קיים ובחלקם היוו יסוד להקמת גרעין קיבוץ חדש. אני וארבעת חברי בני גילי לא היינו מעורים מבחינה חברתית באף אחת מחברות הנוער. במחזור ב' אשר אנשיו הגיעו סמוך למועד עלייתנו ארצה, סיימו את תקופת הנוער כבר חצי שנה לפני כן. במחזור ג', אליו השתייכנו מבחינה ארגונית, לא היינו מעורים היטב כי מלכתחילה היינו אנו הותיקים, אשר בבא אנשי המחזור כבר היינו כאן חצי שנה, ולא לקחנו חלק בבעיות ההתערות שלהם שהיוו חלק מהווי החיים. מבינינו היה אחד שהלך לחניכה אצל סנדלר הכפר. שני הלך לעבודה כשכיר במשקים חקלאיים. אני הסכמתי להצעה ללמוד כשנה בישיבת "בני עקיבא" בכפר הרואה, שם למדו גם שנים-שלשה בנים מבוגרי מחזור ב'. ישיבה זו היתה אז בת כשנתיים. שם למדנו, ולעתים גם הלכנו לעבוד במשקים של אנשי המושב כדי לזכות בדמי כיס. ההווי היה מעניין. ראש הישיבה, הרב נריה, ידע להלהיב בדבריו חוצבי הלהבות. אנו ישבנו ללמוד שעות רבות מעבר לשעות הרשמיות, ישבנו הרבה פעמים עד חצות הלילה. הדבר לא היה קל כי בישיבה טרם הותקנה מערכת חשמל ואנו למדנו לאורם של עששיות נפט.

   תוך כדי הלימוד גם עברנו אנו, בני ה18- הכשרה בנשק מטעם ה"הגנה".  בנוסף, או לצד היותנו חברי הגנה ואוחזי נשק בלתי לגאלי גם הושבענו כשוטרים מוספים למשטרה הרשמית, וזה איפשר לנו להחזיק רובה כאשר היינו בשמירה, ואפילו לבשנו מדים כלשהם. ענין זה היה פורמלי בעיקרו, וכמובן שתורת השדאות, א"ש לילה ואמונים בשימוש כלי נשק נוספים היו ענין של ההגנה בלבד. מדריכנו היה "גרי", חבר קבוץ גבעת חיים ושמו המלא גיורא בר-שלום. בבוא העת עסק רבות בנושא השגת הנשק הצ'כי ועבד יחד עם אהוד אבריאל ז"ל.

ההילה שבתפקיד השומר, נסיעות ברכבת ורדיו

עם הצטרפותנו לחברת הנוער הוטלה עלינו תורנות שמירה. במרכז הכפר היה מגדל שמירה וממנו השקפנו על הסביבה ומדי מספר דקות הארנו בזרקור גדול על הסביבה כדי למנוע מפורעים ערבים להגיע לכפרנו. ממול, במרחק כשני קילומטר היתה עמדת שמירה של קיבוץ יגור והקשר אתם נוהל באמצעות סימני אור ששלחו אותות מורס. עצם הצטרפותנו למעגל השמירה ונשיאת רובה הוסיף רבות לגאווה. שיא השמחה היה בחצות, בעת החלפת משמרת, כאשר ירדנו למטבח והכנו חביתות ביצים וכל אחד טרף מספר רב של ביצים ומזה הכין ביציית ענק. אז עוד לא שמענו על כולסטרול. עידוד נוסף לגאוותנו היתה הקצבת ארבע סיגריות לכל שומר, עישון סיגריות היה סמל הבגרות ולא חשבנו על סכנה של סרטן ריאות.

    בערבים התאספו בחזית אחד הצריפים בנים ובנות הנוער והיו שרים. אחד השירים האהובים היה: "מה יפים הלילות בכנען, צוננים הם ובהירים".  לילות הקיץ היו באמת בהירים ובשמים נצצו מיליוני הכוכבים. האויר טרם זוהם בפלט תעשייתי. לאורך מורדות הכרמל ממול ראינו בדרך כלל פס עשן כחלחל שיצא מארובות בית החרושת נשר והשתרע מזרחה לאורך צלע ההרים עד עמוק לתוך העמק. הפס היה די צר ולא דמה במאומה לאויר העכור הקיים באזור כיום. במשך הזמן גם ערכנו טיול שנתי שהיה מלא חוויות. מסיבה זו או אחרת היינו ארבעה חברים שיצאו מספר שעות לאחר הקבוצה הראשית ונדברנו להפגש בכפר יהושוע, לשם כך הלכנו רגלי עד יגור ושם עלינו לרכבת העמק. שמענו שניתן לשחד את מבקר הכרטיסים ותמורת סכום פעוט הוא מוותר על קניית כרטיס. הכסף אמנם היה ברשותנו, זה היה סכום של ארבע אגורות לנפש (אז זה היה נקרא ארבעה גרושים), אבל את השוחד ביקשנו לבצע לשם החוויה. המבקר הגיע ודרש את הכסף בתמורה לכרטיסים. עמדנו אתו על המקח ובסוף הוא התרצה תמורת עשר אגורות, בכך חסכנו שש אגורות  לכולם, וכל אחד קיבל אגורה וחצי שזה היה אז 15 מיל. בכסף זה ניתן לקנות למעלה משבע כוסות גזוז, או אותה כמות של אסקימו, שזה היה דגם פרימיטיבי של ארטיק, כעין מים צבעוניים ממותקים וקפואים. בכפר יהושוע נפגשנו עם הקבוצה הראשית  ואיכשהו המשכנו בדילוגים ברכבת ובאוטובוסים עד מטולה, משם ירדנו אחר כך רגלי עד ראש פנה. כך עברנו לאורך אגם החולה אשר בתקופה ההיא לא היה מיובש ושימש את יישובי הסביבה לצרכי דיג. לחופיו שכנו בדווים בתוך סוכות בנויות קנה סוף ובתוך המים השתכשכו התאוים - המוכרים גם בשם ג'מוסים.

  באותה תקופה לא רק שלא היתה טלוויזיה, אלא גם רדיו היה דבר נדיר. בחדר האוכל עמד מכשיר רדיו אחד, ורק למתי מעט מורשים היה מותר לנגוע בו. חדשות משם שמענו רק בעת אירועים מיוחדים. בעת ארוחות הצהרים נהג אחד המדריכים להקריא את כותרות העתון, וכך ידענו מהמתרחש. אחת המהלומות ששמענו בחדשות היתה כניעת צרפת לנאצים במאי 1940.  אירועים אחרים ראינו במו עינינו או שמענו באזנינו. ככה שמענו בנובמבר 1940 קול עמום של התפוצצות, וכפי שהסתבר אחר כך היה זה הפיצוץ של אנית המעפילים "פטריה", אשר הפיצוץ גרם לטביעתה המיידית ולמותם של רבים מהמעפילים.

על אניה זו היו גם קרובי משפחה של כמה מחברינו, רובם ניצלו. אמו של אחד הבחורים הגיעה לחוף אבל נפטרה  מטיפוס. אירועים אחרים היו ההפצצות של מטוסים איטלקים. אנו חפרנו שוחות וכיסינו אותן במעט אדמה, אלה שימשו לנו מקלטים. בעת ההפצצות שמענו כבר דקות לפני כן את רעמי מנועי המטוסים שטיסתם היתה כמובן הרבה יותר איטית מטיסת המטוסים כיום. המטוסים חלפו תמיד מעלינו או בקרבתנו והורידו את מטענם במפרץ חיפה, שם היו מיכלי הדלק ובתי הזיקוק. הפצצה אחת כזו פגעה במרכזי דלק והבעירה שהציתה האירה את השמים במשך 14 לילות, ובשעות היום השחירה את השמים בענני עשן שחור. האנגלים ניסו למנוע הפצצות במרכז הצבאי הרגיש של נמל חיפה ומאגרי הנפט על ידי הפרחת בלונים גדולים המעוגנים למשאיות שעל הקרקע. בלונים אלה אילצו את הטייסים לטוס יותר גבוה כדי לא להסתבך בכבלים, וזה מנע דיוק בהטלת הפצצות כי אז טרם היו מכשירי דיוק כפי שקיימים כיום. באחד מנסיונות ההפצצה רדפו מטוסים בריטים אחרי התוקפים. אלה נמלטו, ואחד מהם אשר רצה להאיץ מהירות ולשם כך שיחרר פצצות כדי שמטוסו יהיה יותר קל, פצצותיו פגעו באדמה בכרכור על יד פרדס חנה, ומהבור שנפער בקעו מים. שמחה וששון. 

עבודת השדה ורכבת העמק

   עבודת השדה נשאה בחובה הילה מיוחדת. שעונים היו דבר יקר ערך ולא נלקחו לעבודה. כתחליף שימשה לנו רכבת העמק אשר חלפה מולנו ליד יגור בשעה עשר ועשרה. בתקופת המאורעות אשר נמשכו עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, נהג לנסוע לפני הקטר רכב משוריין אשר במקום צמיגים היו לו גלגלים מותאמים למסילה. במשוריין ישבו שוטרים אנגלים והם בדקו אם לא נמצאים מוקשים על המסילה. לעתים לא היה משוריין, אלא לקדמת הקטר חוברה מסילות פלדה לאורך של כעשרה עד חמשה עשר מטר אשר אליהן היו מחוברים גלגלי פלדה. גלגלים אלה היו אמורים לפוצץ מוקשים אפשריים אם הונחו על המסילה.

מעבר הרכבת ביגור בשעה עשר ועשרה שימשה  סימן להפסקה קצרה. לרענון הגוף הוצאנו כל אחד אשכולית, באגודל פתחנו חור מלמעלה, סובבנו את האגודל בתוך הפרי, לחצנו בשתי כפות הידים על הפרי, ואת המיץ שזרם כתוצאה מכך לגמנו ישירות מהחור שנוצר. כך המשכנו ללחוץ וללגום עד שהאשכולית נסחטה כולה.

חוויה אחרת של אותה רכבת היתה במעבר ליד ג'למה. שם פרות של ערבים או דרוזים נהגו לרעות, ולעתים גם נעמדו על המסילה. במקרה זה נהג הקטר נאלץ לעצור, לרדת מתא הנהיגה ולגרש את הפרות בטרם יכול להמשיך. בתום עבודת השדה התרנו את הפרדות והובלנו אותן לאורווה. מתוך ארבע פרדות היו שתים עקשיות ובעטו כשהתקרבנו לחלקי הגוף האחורי. שמן היה האחת "ושתי" והשנייה "ג'ינג'י". פרדה שלישית, ליזל, היו לה מצבי רוח משתנים, פעם כך ופעם אחרת. הטמבל וטוב הלב מכולם היו פטר, פרד כהה, שקט ורגוע. אם הוא נמנה על הצמד שאתו עבדנו, פשוט עלינו עליו בסוף העבודה ורכבנו אתו  לעורבה. כמובן שלא היו לנו אוכפים, וקל לתאר היכן זה לחץ וכאב לנו אחר כך.

   לעבודת הדיש הרמנו את אלומות התבואה בקלשון והכנסנו אותן בתנופה לתוך פתח מכונת הדיש. פעם, בעומדי בתוך ערימת קש הרגשתי שמשהו זחל לי לתוך המכנסיים. פחדתי נורא שזה נחש, ומבחוץ לחצתי במקום שהיה אמור להיות הראש וצלעתי לחדר שלי. שם, תוך זהירות ועם המשך אחיזה הורדתי את המכנסים, ומה היה בפנים? עכבר תינוק שעדיין היה עיוור. אילו היה יכול לראות היה בטח בוחר לעצמו יעד אחר לזחול לתוכו.

   לעבודה בענף הפלחה לא היו רק צדדים רומנטיים. הבהמות לא ידעו מה זו שינה ארוכה, ובשעה ארבע בבוקר כבר הלכנו לאורווה להאביס אותן ולהכינן ליום עבודה נוסף. בכל זאת, שלשת חודשי העבודה באותו ענף היו תקופה יפה מאד.

לעתים הוארו הלילות בהבזק אור חזק, כאשר ערבים הציתו את קו צינור הנפט אשר בו הועבר   נפט מעירק ועד למיכלי חברת הנפט במפרץ חיפה. הבעירה החזקה נמשכה שעות רבות עד שנגמר מלאי הנפט שבצינור ממקום הפגיעה ועד לברז הסגירה אשר נמצא קילומטרים רבים לפני מקום הפגיעה, נאמר לנו שסגר זה מצוי באזור עפולה.