ההילה שבתפקיד השומר, נסיעות ברכבת ורדיו

עם הצטרפותנו לחברת הנוער הוטלה עלינו תורנות שמירה. במרכז הכפר היה מגדל שמירה וממנו השקפנו על הסביבה ומדי מספר דקות הארנו בזרקור גדול על הסביבה כדי למנוע מפורעים ערבים להגיע לכפרנו. ממול, במרחק כשני קילומטר היתה עמדת שמירה של קיבוץ יגור והקשר אתם נוהל באמצעות סימני אור ששלחו אותות מורס. עצם הצטרפותנו למעגל השמירה ונשיאת רובה הוסיף רבות לגאווה. שיא השמחה היה בחצות, בעת החלפת משמרת, כאשר ירדנו למטבח והכנו חביתות ביצים וכל אחד טרף מספר רב של ביצים ומזה הכין ביציית ענק. אז עוד לא שמענו על כולסטרול. עידוד נוסף לגאוותנו היתה הקצבת ארבע סיגריות לכל שומר, עישון סיגריות היה סמל הבגרות ולא חשבנו על סכנה של סרטן ריאות.

    בערבים התאספו בחזית אחד הצריפים בנים ובנות הנוער והיו שרים. אחד השירים האהובים היה: "מה יפים הלילות בכנען, צוננים הם ובהירים".  לילות הקיץ היו באמת בהירים ובשמים נצצו מיליוני הכוכבים. האויר טרם זוהם בפלט תעשייתי. לאורך מורדות הכרמל ממול ראינו בדרך כלל פס עשן כחלחל שיצא מארובות בית החרושת נשר והשתרע מזרחה לאורך צלע ההרים עד עמוק לתוך העמק. הפס היה די צר ולא דמה במאומה לאויר העכור הקיים באזור כיום. במשך הזמן גם ערכנו טיול שנתי שהיה מלא חוויות. מסיבה זו או אחרת היינו ארבעה חברים שיצאו מספר שעות לאחר הקבוצה הראשית ונדברנו להפגש בכפר יהושוע, לשם כך הלכנו רגלי עד יגור ושם עלינו לרכבת העמק. שמענו שניתן לשחד את מבקר הכרטיסים ותמורת סכום פעוט הוא מוותר על קניית כרטיס. הכסף אמנם היה ברשותנו, זה היה סכום של ארבע אגורות לנפש (אז זה היה נקרא ארבעה גרושים), אבל את השוחד ביקשנו לבצע לשם החוויה. המבקר הגיע ודרש את הכסף בתמורה לכרטיסים. עמדנו אתו על המקח ובסוף הוא התרצה תמורת עשר אגורות, בכך חסכנו שש אגורות  לכולם, וכל אחד קיבל אגורה וחצי שזה היה אז 15 מיל. בכסף זה ניתן לקנות למעלה משבע כוסות גזוז, או אותה כמות של אסקימו, שזה היה דגם פרימיטיבי של ארטיק, כעין מים צבעוניים ממותקים וקפואים. בכפר יהושוע נפגשנו עם הקבוצה הראשית  ואיכשהו המשכנו בדילוגים ברכבת ובאוטובוסים עד מטולה, משם ירדנו אחר כך רגלי עד ראש פנה. כך עברנו לאורך אגם החולה אשר בתקופה ההיא לא היה מיובש ושימש את יישובי הסביבה לצרכי דיג. לחופיו שכנו בדווים בתוך סוכות בנויות קנה סוף ובתוך המים השתכשכו התאוים - המוכרים גם בשם ג'מוסים.

  באותה תקופה לא רק שלא היתה טלוויזיה, אלא גם רדיו היה דבר נדיר. בחדר האוכל עמד מכשיר רדיו אחד, ורק למתי מעט מורשים היה מותר לנגוע בו. חדשות משם שמענו רק בעת אירועים מיוחדים. בעת ארוחות הצהרים נהג אחד המדריכים להקריא את כותרות העתון, וכך ידענו מהמתרחש. אחת המהלומות ששמענו בחדשות היתה כניעת צרפת לנאצים במאי 1940.  אירועים אחרים ראינו במו עינינו או שמענו באזנינו. ככה שמענו בנובמבר 1940 קול עמום של התפוצצות, וכפי שהסתבר אחר כך היה זה הפיצוץ של אנית המעפילים "פטריה", אשר הפיצוץ גרם לטביעתה המיידית ולמותם של רבים מהמעפילים.

על אניה זו היו גם קרובי משפחה של כמה מחברינו, רובם ניצלו. אמו של אחד הבחורים הגיעה לחוף אבל נפטרה  מטיפוס. אירועים אחרים היו ההפצצות של מטוסים איטלקים. אנו חפרנו שוחות וכיסינו אותן במעט אדמה, אלה שימשו לנו מקלטים. בעת ההפצצות שמענו כבר דקות לפני כן את רעמי מנועי המטוסים שטיסתם היתה כמובן הרבה יותר איטית מטיסת המטוסים כיום. המטוסים חלפו תמיד מעלינו או בקרבתנו והורידו את מטענם במפרץ חיפה, שם היו מיכלי הדלק ובתי הזיקוק. הפצצה אחת כזו פגעה במרכזי דלק והבעירה שהציתה האירה את השמים במשך 14 לילות, ובשעות היום השחירה את השמים בענני עשן שחור. האנגלים ניסו למנוע הפצצות במרכז הצבאי הרגיש של נמל חיפה ומאגרי הנפט על ידי הפרחת בלונים גדולים המעוגנים למשאיות שעל הקרקע. בלונים אלה אילצו את הטייסים לטוס יותר גבוה כדי לא להסתבך בכבלים, וזה מנע דיוק בהטלת הפצצות כי אז טרם היו מכשירי דיוק כפי שקיימים כיום. באחד מנסיונות ההפצצה רדפו מטוסים בריטים אחרי התוקפים. אלה נמלטו, ואחד מהם אשר רצה להאיץ מהירות ולשם כך שיחרר פצצות כדי שמטוסו יהיה יותר קל, פצצותיו פגעו באדמה בכרכור על יד פרדס חנה, ומהבור שנפער בקעו מים. שמחה וששון.