לאחר שהתקדמנו באמון בנשק קל הוחלט שנתאמן בזריקת רימון יד.
רימונים אלה היו תוצרת תעשיית הנשק שלנו, גם אם בגוף הרימון הוטבעו האותיות U S. כיום, כאשר מתכוננים לזרוק רימון, שולפים
נצרה וזורקים אותו, וכל זמן שהוא מצוי בידו של הזורק אין בו סכנה, כי היד גם לוחצת
על מנוף נוצר, אשר עף מיד עם מעופו של הרימון וצאתו מהיד. באותו חלקיק שניה מנגנון
מצית את הנפץ ומאז ישנם ארבע או ארבע וחצי שניות עד שפתיל הנפץ הבוער מתכלה וגורם
לפיצוץ הרימון. בימים ההם העסק היה עם מנגנון הצתה הרבה יותר פשוט אבל גם מסוכן
לזורק עצמו.
מעטפת הרימון היתה
ברזל יצוק ובה חומר נפץ מסביב לצינורית ששימשה להכנסת הנפץ. לנפץ היה פתיל בערה
לזמן של ארבע או ארבע וחצי שניות, אבל הוא לא הודלק על ידי מנגנון, אלא היה לו ראש
דמוי גפרור כאשר אותו ראש היה כמובן הרבה יותר רחב מראשו של גפרור רגיל. אותו יש
להעביר בחוזקה בצד השפשוף של קופסת גפרורים, הוא נדלק, ויש לזרוק את הרימון למטרה.
מי שלא זורק מיד למרחק סביר - נמצא
בבעיה… ברור שבאמונים מוקדמים התאמנו על
רימוני דמה, כאלה שאין בהם חומר נפץ. לצורך השלכת הרימון נעמדים על ברך ימין וביד
שמאל, סמוך לברך השמאלית המכופפת מחזיקים קופסת גפרורים עם צד השפשוף למעלה. ביד
ימין מחזיקים את הרימון וראש הגפרור מכוון למטה. בתנופה למטה וקדימה מעבירים אותו
על צד השפשוף של הקופסה, את יד ימין עם הרימון הדולק מניפים אחורה תוך כדי קימה
ובתנופה קשתית זורקים את הרימון מה שיותר חזק לכיוון המטרה. עד כאן הכל ברור
ומתורגל.
ביום יפה יצאנו לדרך
מכפר הרא"ה לכיוון חולות בית ליד, ענין של 10 - 12 ק"מ. צעדנו בשורה
עורפית בחולות, מונהגים על ידי גרי ובתקווה לא להתפס על ידי האנגלים. אמנם
הרימונים לא היו אתנו, אותם היינו צריכים לקבל במקום היעד. יחד עם זאת, התקלות
בבריטים תקלקל את תכניותנו, וכמו כן גרי נשא אתו את הנפצים שהיו ארוזים בקופסת
סיגריות "עתיד". הגענו לחורשה בחולות בית ליד, שם המתין לנו מפקד
"הגנה" אחר, מדריך לזריקת רימונים ואלה היו ברשותו. במקום היתה מחפורת
קטנה וממנה היינו צריכים לזרוק את הרימונים ליעדם, שסומן האחד במרחק שלושים והשני
במרחק שלושים וחמישה מטר. המחפורת היתה צריכה להגן על אלה שיזרקו את הרימון למרחק
קצר בלבד, כמו כן היה המדריך ליד כל אחד שתורו הגיע לזרוק, למקרה ויפספס בין ההצתה
לבין הזריקה. תורי הגיע, אבל לפני כן
כדאי לדעת. אני מעודי לא ידעתי לזרוק אבנים כפי שצריך. נערים יודעים בדרך כלל
לזרוק אבנים למרחק, אבל אצלי זה לא הצליח. או שזוית המסלול לא היתה בסדר, או
ששמטתי את האבן בטרם עת, אני פשוט לא ידעתי, ולא יודע עד היום לזרוק אבן כפי שצריך.
כך הגעתי למחפורת אבל לא התרגשתי, כי העסק היה מוגן ובכל מקרה אספיק להיפטר מהאיום
הדולק תוך ארבע שניות. המדריך לידי אומר לי להיות רגוע, אבל הייתי באמת רגוע.
באופן מקצועי ויעיל כרעתי כפי שצריך, שפשפתי את הרימון בקופסה, מתרומם, בתנועה
קצובה ומהירה הורדתי לאחור את יד ימין עם הרימון, ובתנופה אדירה זרקתי אותו לכיוון
המטרה. מה אצלי כבר יכולה להיות תנופה אדירה? הרימון נפל במקום כלשהו והתפוצץ כפי
שצריך. המדריך יצא מהמחפורת, בדק את מקום נפילתו, וחזר כולו מבסוט. "שמע, עד
כה אתה הטוב מכולם, הרימון הגיע ליעד המרוחק שלשים וחמישה מטר, וזה באמת הישג יפה
לזריקה ראשונה." אז מה קרה? כנראה מרוב פחד, במקום לעשות במכנסים הפניתי את
כל האנרגיות לזריקה, וכך הצלחתי.
לעולם אין להתייאש!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה