עברו עלי שנתיים וחצי בכפר הנוער הדתי, שנתיים
שהוקצו לכל אנשי עלית הנוער וחצי שנה נוספת, תקופת שהייתי בחברת הילדים. בסוף קיץ
1941 היה עלי לעזוב. בחברות הנוער השונות בכפר כיוונו את הבוגרים לחיי קיבוץ, וחלק
מהם אכן עברו לקיבוץ קיים ובחלקם היוו יסוד להקמת גרעין קיבוץ חדש. אני וארבעת
חברי בני גילי לא היינו מעורים מבחינה חברתית באף אחת מחברות הנוער. במחזור ב' אשר
אנשיו הגיעו סמוך למועד עלייתנו ארצה, סיימו את תקופת הנוער כבר חצי שנה לפני כן.
במחזור ג', אליו השתייכנו מבחינה ארגונית, לא היינו מעורים היטב כי מלכתחילה היינו
אנו הותיקים, אשר בבא אנשי המחזור כבר היינו כאן חצי שנה, ולא לקחנו חלק בבעיות
ההתערות שלהם שהיוו חלק מהווי החיים. מבינינו היה אחד שהלך לחניכה אצל סנדלר הכפר.
שני הלך לעבודה כשכיר במשקים חקלאיים. אני הסכמתי להצעה ללמוד כשנה בישיבת
"בני עקיבא" בכפר הרואה, שם למדו גם שנים-שלשה בנים מבוגרי מחזור ב'.
ישיבה זו היתה אז בת כשנתיים. שם למדנו, ולעתים גם הלכנו לעבוד במשקים של אנשי
המושב כדי לזכות בדמי כיס. ההווי היה מעניין. ראש הישיבה, הרב נריה, ידע להלהיב
בדבריו חוצבי הלהבות. אנו ישבנו ללמוד שעות רבות מעבר לשעות הרשמיות, ישבנו הרבה
פעמים עד חצות הלילה. הדבר לא היה קל כי בישיבה טרם הותקנה מערכת חשמל ואנו למדנו
לאורם של עששיות נפט.
תוך כדי הלימוד גם
עברנו אנו, בני ה18- הכשרה בנשק מטעם ה"הגנה". בנוסף, או לצד היותנו חברי הגנה ואוחזי נשק
בלתי לגאלי גם הושבענו כשוטרים מוספים למשטרה הרשמית, וזה איפשר לנו להחזיק רובה
כאשר היינו בשמירה, ואפילו לבשנו מדים כלשהם. ענין זה היה פורמלי בעיקרו, וכמובן
שתורת השדאות, א"ש לילה ואמונים בשימוש כלי נשק נוספים היו ענין של ההגנה
בלבד. מדריכנו היה "גרי", חבר קבוץ גבעת חיים ושמו המלא גיורא בר-שלום.
בבוא העת עסק רבות בנושא השגת הנשק הצ'כי ועבד יחד עם אהוד אבריאל ז"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה