כנופיות ונשף העזיבה של המיליונרים הפלסטינאים

  בפלוגתנו היו שתי כנופיות, האחת מונהגת על ידי ג'קי והשנייה על ידי דני (שמות בדויים). דני חונך בעליית הנער ולאחר המלחמה נהיה מושבניק חרוץ. בעת המעשה נהג להתפאר באלף אלפי תירוצים והתחמקויות השמורים אתו למקרה שייתפס, ולדעתו אין דרך שתאפשר להאשים אותו.

  במקרה לגמרי הייתי עד כאשר נתפס.

  ישבתי בתא משאיתי במגרש החנייה הפלוגתי, במרחק לא רב הסתובב דני. פתאום נגש אליו   ה מ.פ. רב סרן (מיג'ור) נ.  ופנה אליו במלים אלה:

 - דני, שמעתי שעשית כספים.

דני השפיל את ראשו והשיב: "כן אדוני", הכניס יד לכיס, הוציא משם שרשראות זהב ומסרם למפקד.

  המ.פ. היה ממולח ופיקח והבין שבגישה ישירה זו הוא ישיג תוצאות.

  בערב נאספה כל הפלוגה, למעלה מ 350 איש והמ.פ. הרביץ נאום שלא היה מבייש לא את השחקן המפורסם צ'רלס לוטון בנאומיו הידועים בסרט "עד התביעה" ולא את הנואם הקלסי צ'יצ'רו. הוא התהלך על במה כחיה פצועה ואחרי מספר סיבובים כאלה החל:

"זה שלשה ימים ושלשה לילות אינני ישן, כוסס ציפורנים וכו' וכו' "

לדבריו הייתה לו דילמה אם למסור את העניין לשלטונות הצבא או לפתור את הבעיה לבד, כמובן שהעדיף פתרון עצמי. ירד עלינו אימים והשאיר אופציה פתוחה שעדיין יוכל למסור אותנו  ל מ.צ. אני חושב שבשבועות הבאים איש לא הסתכן בפעולות השוק השחור. באשר לניקיון כפיו של המיג'ור עצמו - זהו סיפור אחר. עסקיו נוהלו כנראה בקנה מדה המתאים לדרגתו הבכירה. אחרי המלחמה הוא לא חזר ארצה, נתמנה לתפקיד בכיר ביותר במוסד עסקי לגיוס כספים עבור ארגון ישראלי בארצות הברית.

  בחופשת המולדת שלי בשלהי שנת 1945 פגשתי חיילים ארצישראלים אשר שוחררו מהשבי הגרמני, אחרי שנשבו בשנת 1940 ביוון. הם הכירו היטב את המפקד שלנו וטענו שהוא אשם בחלקו במחדל אשר גרם לשבויים והוא עצמו ידע להתחמק. גירסה זו שמעתי מפי אותם משוחררי שבי אבל לא קבלתי עליה אישור ממקור אחר.

  בשלב יותר מאוחר נעשו עסקים במכירת דלק. מצפוננו עבד כל העת שרצינו לעזור למאמץ המלחמה נגד הנאצים, עד שהתברר שאנחנו חוסכים בקמעונות והדלק הנחסך על ידנו נמכר בסיטונות על ידי כמה מהמפקדים האנגלים הבכירים הממונים על בסיסי הדלק. בסיכומו של דבר, אינני סבור שהרבה מאנשינו התעשרו, כפי שאומרים: "קל נכנס, קל מוצא." - כך בוזבזו הכספים שהושגו בדרך לא ישרה.

בשנת 1945 שהתה פלוגתנו בבולוניה, ולקראת עזיבתנו שם ערכנו נשף מפואר באחד האולמות בעיר. בנות איטלקיות נדחפו כדי להיכנס, והאימרה היתה: "המליונרים הפלסטינאים עוזבים אותנו".

  במילאנו, בבר יקר ויוקרתי נגשו סרנים (קפטן) מצבא דרום-אפריקה לבחורים שלנו אשר בילו

שם, ושאלו:

  -  אנחנו פשוט לא תופסים. לנו יש משכורת טובה של קצינים (היה באמת פער ניכר בין משכורת קצינים לבין שכר חיילים פשוטים) ובקושי נוכל להזמין כאן גזוז, ואילו אתם, חיילים פשוטים, שותים משקאות חריפים ומבזבזים על בחורות?!

 והתשובה:

 - אתם יודעים, אנחנו מארץ ישראל, חיילים מתנדבים, וזוכים לשלוש משכורות. משכורת אחת משלטונות צבא ה.מ. משכורת שנייה מממשלת ארץ ישראל (אזוי!) והשלישית מהסוכות היהודית.

לכך היתה להם רק תגובה אחת:

YOU LUCKY BOYS - אתם, בחורים מאושרים!

If you can't fight them join them.. Italian style...

  אחרי מספר חדשים בסלרנו הועברנו לבסיס יותר קרוב לנפולי. במשך היום ועד שעה מאוחרת בערב עבדנו בהובלות. באחד הערבים רציתי לבקר את ידידתי ריטה, פשוט לקחתי את המשאית עם העוקב, ונסעתי בה כבמכונית פרטית זו לסלרנו. פעם אחרת, כאשר המשאית היתה עמוסה ולא יכולתי להוציא אותה מהחנייה יצאתי לדרך בטרמפ. מזלי לא שיחק לי ביותר ונאלצתי להחליף תשע פעמים כלי רכב לנסיעה שארכה כארבעים קילומטר. אחד הטרמפים היה אפילו על סיפון של טנק. מה לא עושים צעירים טיפשים כדי לראות ידידה? כך זה היה בכל אופן בימים הרומנטיים ההם.

המצב  הכלכלי באיטליה אחרי פלישת בנות הברית היה לא מזהיר, חסרו הרבה מצרכי יסוד והבעיה החריפה בגלל קשיי תחבורה. מסילות הרכבת היו הרוסות בחלקן הגדול, צי הרכב ישן, מיושן ומדולדל ולא חודש בשנות המלחמה, ומחסור חמור בדלק הביאו להעדר אפשרויות הספקה של סחורות לשוק האזרחי . אפילו אם היו קיימות סחורות כלשהן במקום כלשהו או יוצרו שם, היה קשה להובילן למקומות שבהם היו דרושות. מחירי הבנזין בשוק השחור גאו, האיטלקים היו מעוניינים לקנות בנזין צבאי, אפילו בראשי חוצות ולצדי הדרכים עמדו צעירים וצעירות, זקנים וזקנות וביקשו לקנות נוזל זה. סימן ההיכר היה הכנסת אגודל לפה והוצאתו - סמל למציצת דלק ממיכל המכונית, והרמת אצבעות כמספר מאות הלירטות עבור כל גלון (כארבעה ליטר) שהיו מוכנים לשלם. הרמת יד אחת ועוד שתי אצבעות של היד השניה, פירושם מחיר של 700 לירטות עבור גלון אחד. רוב חיילנו נמנעו בשלב זה מלהתפתות  והאמינו בתום לב בצו המלחמתי שפורסם בחוצות:

חסוך בנזין, כל טיפה תחיש את הניצחון. ובשפת המקור -

EVERY DROP WILL WIN THE WAR  ,SAVE PETROL

לא רק שנזהרנו שלא לפגוע במאמץ המלחמה, אלא גם היינו קנאים לניקיון כפיים של אחרים, והרי סיפור המעשה:

מסילת הרכבת הסתיימה ב טורה ד'אנונציאטה, ועד שם הגיעה הספקה צבאית מהנמלים הדרומיים מוסעים ברכבת. שם העמיסו על משאיותנו את ההספקה, לרוב מזון, והעברנו את הכל לבסיס הספקה  D.S.B במרחק 6 - 7 ק"מ מהתחנה. הנסיעה עברה בדרכים צרות ועקלקלות בתוככי העיירה.

  לתדהמתנו גלינו שלרוב הגיע פחות ממה שהועמס. הוחלט להילחם בתופעה ועל המשאיות הועלו חיילים אשר הסתתרו מאחורי דלת תא המטען. מה גילו? בנסיעה המתפתלת דרך העיירה נאלצנו בהכרח להאט. הרכב היה גדול ומאחוריו עוד גרר. תוך כדי ההילוך האיטי טיפסו צעירים על המשאיות ומשם זרקו מכל הבא ליד. ארגזים מלאי שימורי מזון, כבשים קפואים וכו', וזאת תמיד אחרי סיבוב בכביש, ובטרם הגיעה המכונית הבאה בשיירה, כבר גררו תושבי המקום את המציאות לתוך פתחי הבתים. פשוט ותכליתי.

  מה עושים?

  פאר וגאוות האיטלקים הצעירים כהיום כן אז, הייתה רעמת שער מסולסלת ומבריקה. לא יכולנו, ולא רצינו לפגוע בגנבים באלימות וגם לא היה טעם למסור אותם למשטרה הצבאית, כי במקום כל גנב שייאסר, אם בכלל, יצוצו מיד אחרים במקומו. כל העיירה הייתה מאפיה אחת גדולה. יש להרתיע אותם, ואם נפגע בכבודם, אולי ישמש הדבר לקח גם לאחרים.

  ובכן, המשכנו לנסוע ושומרים מוסתרים על ארגזי המטען. ברגע שצעיר טיפס על המשאית, החזיקו בו השומרים והביאוהו למחנה. בצורה זו התאסף שם מספר נחמד של צעירים איטלקים גנדרניים אשר הועברו תגלחת ראש, ושוחררו הביתה. קשה לתאר את חומרת העונש הזה ששימש באמת הרתעה - אבל זה לא סוף פסוק.

  מספר ימים לאחר המעשה הופיעה משלחת של אנשי מ.צ. קשוחים מבסיס קסטלמארה הקרוב. אלה הבהירו לנו באופן ברור שאם עוד פעם נפגע באיטלקים, יהיה לנו עסק אתם. וזאת לדעת: היינו נהגים ותפקידנו היה להוביל הספקה מהעורף לחזית, ומדי יום ביומו שהינו שעות רבות מאחורי ההגה על הכבישים. פקודות התחבורה היו חמורות מאד וקשה ביותר להקפיד כל הזמן על כל הכללים וההוראות. אף נהג לא היה יכול להתחמק מלהיתקל ב- מ.צ. אם אלה יחפשו אותנו. תמיד יוכלו לרשום דו"חות תנועה. על נסיעה מעל למהירות המותרת, או על נסיעה אטית אשר מפריעה לזרימת התחבורה. על עקיפה לא נכונה, או על השתהות בעקיפה. ובעיקר, היה סעיף אחד כללי שנקרא "נהיגה מסוכנת", וזה כלל כל דבר שלא ניתן להגדירו. פשוט צרות צרורות אם אנשי המשטרה הצבאית יחליטו להתלבש עלינו.

  את הרמז הגס הבנו. הבנו שאנשי ה- מ.צ. היו שותפים לפדיון הגניבות. ההבנה הייתה עד הסוף, ואם לא להילחם נגדם, אז איתם (עם האיטלקים). למה שיחלקו את רווחי השוק השחור עם מ.צ. אנגלים שנואים? מוטב שיחלקו אתנו, ואנחנו נכנסנו אתם לעסקים. השיטה הייתה מעניינת ויש לציין ששררו יושר ואחווה בין השותפים. האיטלקים לא גנבו יותר מהכמות שהקצבנו להם, ולא המעיטו מהמחיר שסוכם עליו.

  וזו היתה השיטה:

בתחנת הרכבת היו עובדי צבא אזרחים אשר רשמו תעודות משלוח ובה ציון סוג וכמות הסחורה שהועמסה. תמורת סכום כסף מוסכם רשמו כמות פחותה. לדוגמה, במקום 100 ארגזים של שימורי בשר רשמו רק 95. אותם עובדים אזרחים גם נלוו אלינו בנסיעה וישבו בארגז המטען. בהגיענו למקום מוסכם בסמטה כלשהי האטנו בנסיעה. איטלקי עמד לפני בית ולפי מספר אצבעות מורמות שלנו, הורד מספר ארגזים תוך כדי נסיעה.

  כל זאת נעשה תמיד בשעות לפני הצהרים. בצהרים נכנס אחד מחיילנו, איש הקשר לאיטלקים,  לחדר האוכל, ומסר את מחיר המצרכים הנהוג באותו יום. פשוט זרק לחלל האוויר  מספר, לדוגמה "47". פירוש הדבר, שקופסת בשר משומר שווה 47 לירטות. זאת היה צריך להכפיל

 ב 48, כמספר הקופסאות בכל ארגז, וכפל נוסף כמספר הארגזים שהורדו. לדוגמה:

     47 כפול 48 = 2256

     2256 כפול 5 (ארגזים) = 11280 לירטות. וזה הסכום שהיינו מקבלים.

  ואיך קבלנו את התמורה ללא סיכון עצמי בגילוי ובתפיסה?

נהוג היה למסור את הכביסה המלוכלכת לאזרחים, אשר כבסוה תמורת חפיסת סיגריות או חתיכת סבון - שניהם מצרכים יקרי מציאות בשוק האזרחי. אנחנו מסרנו את הכביסה המלוכלכת לשותפי העסק האיטלקים, ובערב קבלנו מהם כביסה נקיה ומגוהצת, ובתוך חבילת הכבסים הייתה התמורה הכספית לסחורה. הגנבים האיטלקים אף פעם לא רימו אותנו.

  כל אלה היו עסקים קטנים ומסתבר שנערכו עיסקאות גם בקנה מידה יותר גדול. הייתי חייל צעיר ולא שותף סוד לזאבים הממולחים שבינינו. אלה עסקו במסירת תוכן משאיות שלמות. שיחדו את מי ששיחדו וגרפו רווחים.

פורים, האפיפיור של היהודים והר געש ווזוב

אנקדוטה על פורים-

פורים:

  בפורים הלכנו כמובן לבית הכנסת לקריאת המגילה. לאבא, וליהודים שביקשו להדר את המצוה היו מגילות כתובות על קלף. יהודי גרמניה שמרו על סדר וגם בעת איזכור השם המן לא צעקו, לא רקעו ברגלים ולא הרעישו ברעשנים.

   בבית נהגנו אנו הילדים להתחפש והתחפושות היו לרב מעשי ידנו. בדומה להיום, הבנים אהבו תחפושת של אינדיני או קאובוי עם אקדח צעצועים והבנות העדיפו להתחפש כמלכת אסתר. לקראת גמר היום נערכה סעודת פורים ואליה הזמנו גם קרובי משפחה. סעודה זו הוכנה כמאכל חגיגי ומסביב לשולחן שררה אוירה עליזה. שרנו שירי פורים ובלבנו ייחלנו כמובן שהצורר הגדול ששלט בגרמניה ימצא סוף דומה לסופו של המן הרשע.

ובחזרה למהלך ענייני הלחימה באיטליה-

 

  באביב שנת 1944 ערך הרב הראשי של ישראל, הרב הרצוג ז"ל ביקור בפלוגות העבריות שהוצבו באיטליה וכך גם הגיע אלינו בליווי בנו, ששימש מזכירו, יעקב הרצוג ז"ל, לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה. האזרחים בבתים השכנים ראו את הרב נשוא הפנים, בידו מקל עם ידית מכסף צועד בחצר לאורך מסדר כבוד שהכנו לו, והשמועה עברה מפה לאוזן: "האפיפיור של היהודים הגיע." תצלום מאירוע זה נשאר בידי, וכעבור עשרות שנים הוזמנתי להרצאה שנישאה על ידי יעקב ז"ל בתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. אחרי ההרצאה מסרתי לו את התמונה, הוא הופתע והודה לי.

 אירוע מעניין ביותר היה התפרצות הר הגעש ווזוב שבקרבת העיר נפולי.  אנחנו נחים בערב על דרגשנו באולם השינה בקסרקטין שבסלרנו, ואחרוני חיילנו שבים מבלוי בעיר. דרויאן, חייל הלבוש תמיד בקפידה וחובש כובע מצחיה, מוריד כובע זה ועל משטחו השטוח אבנים שחורות קטנות, כך גם על המצחיה. לא יאומן, אך יש שמועה שהווזוב, אשר נדם שנים רבות, התפרץ, וגרגרי לווה מגיעים עד כאן, מרחק כחמישים קילומטר.

   שנתנו לא נדדה מכך, אבל למחרת יוצאים מהבנין ורואים עמוד עשן עבה ובצבע סגול כהה, מיתמר הרחק מאתנו ולגובה רב, כן, זה יוצא מהווזוב שכפתו העגולה המפורסמת כפי שהראו אותה בצילומים ובציורים, נעלמה ובמקומה ישנה פסגה קטומה ושטוחה. בינתיים כבר מגיעות ידיעות על זרמי לווה במורדות ההר אשר הרסו בתים בכפרים שם. אנחנו יוצאים לעבודתנו נסיעותינו כרגיל, וכל שהעין מגיעה יש כסוי אבני לבה, בדיוק כפי ששלג יורד ומכסה את כל הסביבה - רק שהפעם הצבע שחור ולא לבן. גובה כסוי הגרגרים כעשרה ס"מ והם מכסים גגות, חומות, מכוניות, שדות, בקיצור - כל דבר שלא היה מכוסה לפני כן. בנסיעותינו מגיעים למרחק כמאה קילומטר דרומית לנפולי, לעיר בשם אבולי, שתתפרסם בשלהי שנות השבעים ברעידת אדמה קשה והרסנית, וגם שם אותו מחזה.

 

  למחרת נגמרו שפכי הגרגירים והגיע תור האפר. זה היה בכל מקום באויר, נכנס לכל פתח בגוף, לאוזנים, לנחירים ולפה ואף חדר לבתים דרך מרווחים צרים ביותר מתחת לדלתות והחלונות. כולנו סגרנו על אפינו ופיותינו במטפחות, וגם זה לא הואיל הרבה.

 

  היום הבא היה גרוע גם הוא, ירד גשם דק. גשם זה התערב עם האבק הוולקני וכך פשוט ירד בוץ. במשך כל הימים היה כמעט חושך מוחלט, וכעת מקבלים עוד מקלחת בוץ - פשוט עסק לא נעים. היום עובר, למחרת זורחת השמש, הווזוב קטום הכפה נראה מרחוק אבל כבר לא עשן, אפילו עננת העשן הקטנה האופיינית לו איננה, ההר פשוט כבה.

   כפי שנמסר היו 23 קרבנות בנפש שנפגעו מזרמי  הלבה. בנוסף לכך היו כעת חרדה ופחד וחשש מרעידות אדמה קשות, כי לפי התיאוריה הרווחת רוקנה ההתפרצות כמויות חומר עצומות שמתחת לקליפת כדור הארץ, וקליפה זו עמדה כעת על חלל ריק באזור ההר וסביבתו. טוב - אלה היו פחדים שלמזלנו לא התממשו אז. מי יודע, אולי רעידות האדמה הקשות בדרום איטליה בשלהי שנות השבעים היו תוצאה מאוחרת?

מהווי סלרנו- לחימה, בנות איטלקיות וקצינים שחורי עור

  סלרנו והסביבה  שימשו לנו בסיס למשך כתשעה חדשים, אנחנו הופעלנו כספקי חזית במשימות שונות ומרובות. העדר אמצעי תחבורה, ורשת רכבות שטרם תוקנה הקשו על העברת מזון וחומרי לחימה ואנו עסקנו בזאת. נסענו בדרכים לא דרכים. כך הגענו גם לקרבת נפולי שטרם נכבשה וראינו מקרוב את ההפגזה המסיבית שהורידו האמריקנים על עיר זו. לא הייתה כל תגובה מהכוחות הגרמנים שאמורים היו להימצא בנפולי, ויום אחד באו פרנסי העיר עם דגלים לבנים והודיעו שהגרמני האחרון כבר עזב ארבעה ימים לפני כן.

  התקדמות צבאות בנות הברית נעצרה לחופי נהר הוולטורנו, כאשר מכשול נוסף היוותה עיר המבצר מונטה קסינו ששכנה על הר. במצב זה ביקשו האמריקנים לעקוף את המכשולים ונחתו צפונית לרומא בחופי אנציו, שם היו קרבות מרים. אנחנו הובלנו הספקה צבאית לנמל קטן קסטלמרה, משם הפליגו אסדות נחיתה בזרם בלתי פוסק לאנציו.

אירוע מעניין קרה לי כאשר נשלחתי למשימה כלשהי לנמל בסלרנו, נמל שפעל לצרכים צבאיים בלבד והיה תחת פיקוד המחנה החמישי של הצבא האמריקני. ניגשתי לצריף מפקד הנמל כדי לקבל הנחיות, ובהיכנסי כמובן הצדעתי, כפי שהיה נהוג  שחייל רגיל מצדיע לקצין והלז מחזיר הצדעה. בשנייה הראשונה כאשר התרגלו עיני לחשכה לעומת האור הבהיר שהיה בחוץ, ראיתי קצין כושי מאחורי המכתבה שקפץ ונעמד בדום והצדיע לי לפני שאני הספקתי להרים את היד לצורכי ההצדעה. נדהמתי לחלוטין ובמשך שיחתנו הקצרה השתדלתי לשלב מה שיותר כינויי כבוד לקצין, דוגמת "כן אדוני", "בטח אדוני", "מיד אדוני" וכדומה. מסתבר שבאותה תקופה, היה בצבא האמריקני  פער בין חיילים לבני עור לבין כושים, וכך קרה שקצין זה הצדיע לחייל רגיל כי הלז היה לבן. אנחנו הישראלים – או כפי  שהיינו אז "הארצישראלים” כמובן לא הושפענו מהנוהג האמריקני, ולהיפך, הרבינו להתיידד עם חיילים כושים אשר דמם לא היה פחות אדום מאשר  דם החיילים הלבנים.

  תוך כדי שהותנו בסלרנו קבלנו גם חופשה רבע שנתית, שבילינו באתר תיירותי פנטסתי, בעיירה אמלפי, כעין ריביירה מדהימה ביופייה. שכרנו וילה והבאנו אתנו את הספקת המזון הצבאי, ובעלי הווילה בישלו מזה מטעמים. כמובן, כמו בכל בית איטלקי טוב הייתה גם שם בת שכולם ביקשו את חסדיה.  שמה היה ריטה פראולה די פנטליאונה - Rita Fraula di Pantaleone. אחד מאתנו, בנו של עיתונאי ידוע אשר ברבות השנים נהיה עיתונאי בכיר בזכות עצמו, חשב שהוא יזכה לבלות עם בחורה זו, כך לפחות התרברב לפנינו. הוא גיהץ בקפידה את הפיג'מה שלו, טיפח את שפמפמו הדק וצעד בקלילות לעבר החדר שריטה הייתה אמורה לגור בו. ידידנו דפק בדלת, ומפנים החדר בקע קול עבה בשאלה: - Chi e? מי שם? ריטה היפהפייה והפקחית פשוט הפנתה אותו לחדרו של אביה. שובו המידי של בחורנו לא השאיר מקום לספק על מידת הצלחתו.

סלרנו ומשפחת דל'אנו

  לאחר מספר ימי שהות בראש הגשר המשכנו צפונה דרך מרקטלו לעיר סלרנו שעל שמה נקרא מפרץ הנחיתה. הנסיעה התנהלה באטיות רבה בכביש מלא מהמורות של התפוצצויות פגזים ומצבורי אבנים של בתים הרוסים. בהגיענו העירה קבלנו איכסון במה שהיה בעבר בית ספר, מסביב לחצר היו בתי מגורים שמחלונותיהם החלו להציץ הסניורינות, כהקדמה לחיי חברה ורומנטיקה תוססים שנוהלו לאחר מכן במשך חדשי שהייתנו בסלרנו והסביבה.

סלרנו, עיר בדרום מערב איטליה, כחמישים ק"מ דרומית לנפולי, ראויה לתיאור ולסיפור.

   בהיכנסנו לשם שרר ההרס, בעיקר בפריפריה. התושבים היו עדיין המומים, ומדי פגישתנו עם מישהו הכריז הלה שהוא לעולם לא היה פשיסט, ואם כן, אז רק מתוך אילוץ. כמובן באיטלקית זה הרבה יותר חד וברור" Io. Mai fascista. Solo per forza. בדרך כלל הסתדרנו היטב עם התושבים שהם לרוב אנשים נוחים מאד, ובעיקר כמובן, הסתדרנו היטב עם הבחורות האיטלקיות שנראו לנו יפהפיות.

פלוגתנו שוכנה בבית ספר שהוחרם לפני כן על ידי שלטונות הצבא האמריקני שהיו אחראים לאזור זה. בניין בית הספר עמד בצדו האחד של חצר גדולה, כאשר ביתר הצדדים עמדו בתים בהם התגוררו אזרחים. לחצר הגיעו דרך שער הבנוי בתוך חומה, וחצר זו שימשה לנו מגרש חניה לצי הרכב שברשותנו.

  דיירי הבתים השכנים ראו את הספקת המזון השופעת שהגיעה אלינו, כאשר הם עצמם סבלו מקיצוב מזון חמור ביותר. בתחילה הייתה להם הקצבת לחם במשקל 200 גרם לנפש ליום. קפה ממשי בכלל לא היה. הם פשוט נאלצו, וידעו לאלתר. אלה שכספם לא השיגה קנית מזון בשוק שחור, פשטו על יערות הסביבה ושם קטפו ערמונים אשר גדלו בשפע. מהים דגו לא רק דגים, אלא גם דלו תולעים - כעין רימה, אשר הכינו מהם מטעמים. ראיתי נשים שקנו עור של חזיר, גרדו תחילה את מעט השומן שנותר ועשו מזה ממרח, גם את העור עצמו גזרו לרצועות והכינו לאוכל. גז או חשמל טרם הותקן, ואת הבישולים הכינו על תנורי מטבח גדולים. בבוקר הפיחו  אש בפחמי עץ שבתנור, וזה דלק כל היום וספק דלק לבישול וחום להסקת הבית. סיגריות לא היו בנמצא בשוק האזרחי, וזאת בתקופה כאשר כמעט כל מבוגר נהג לעשן. הסיגריות שסופקו לנו בשפע שימשו לנו מטבע טוב לצרכי חליפין, כך היה גם עם השוקולד שיכולנו לקנות בזיל הזול בקנטינות הצבאיות.

  הבנות בבתים השכנים התיידדו אתנו חיש מהר. תחילה היה זה באמתלה שהן רוצות לכבס לנו, וההסדר היה שיחד עם המדים המלוכלכים מסרנו להן חפיסת סבון. סבון זה שימש לצרכי הכביסה עבורנו, ויתרתו  נשארה בידי הכובסות כתשלום. כמובן שבהרבה מקרים היחסים לא נצטמצמו בעסקי כביסה אלא התפתחו לעניני אהבה.

  בימי שהותנו הראשונים הסתובבה בחצר ילדה קטנה בת שמונה, יפהפיה עם שערות בלונדיניות, נקיה ולבושה בקפידה. ערכתי לה טיול במכונית לאורך החצר, ובסופו נתתי לה חפיסת שוקולד. מאז נהיתה כאילו בת מאומצת. שמה ויטוריה. למעלה בקומה השניה של הבית מולנו השקיפו הוריה, אחיותיה ואחיה על הנעשה, ויום אחד ביקשו ממני לעלות אליהם. זה היה אמור להיות ביקורי הראשון אצל משפחה איטלקית. הצטיידתי במילון גרמני-איטלקי שנתן לקנות אותו תמורות פרוטות או אולי חפיסת סיגריות. בעבר, בהיות שם חיילים גרמנים, היו מילונים כאלה מבוקשים, אבל כעת היו חפצים חסרי ערך. ובכן, מצוייד במילון זה ובכמה חפיסות שוקולד עליתי לדירת משפחת דל'אנו DELL’ANNO, ושם מסביב לשולחן ישבה המשפחה הכבודה. האבא, דון אלפונסו; האמא, שמה לא זכור לי; הבת הגדולה, ריטה; אחריה לוצ'יה, ידידתי ויטוריה ושני האחים הקטנים אנצו ו-אלדו. ידידותי עם ויטוריה נשארה למשך תשעת חדשי שהותנו בסלרנו אבל אליה הצטרפה גם ידידות ממין אחר עם אחותה הגדולה, ריטה. האחות לוצ'יה היתה כבת 14 שנה, מפותחת מאד ובעלת קול נהדר, היא הרבתה לשיר אריות של אופרה בקול צלול ובוגר. לרוב החברה שם היה ז'וק מוסיקלי. 

1.3.14- ובנימה אישית-

לאחר שקראתי חלק זה ניסיתי, בחסות הטכנולוגיה של היום, למצוא את משפחת דל'אנו שבסלרנו. בדפי זהב מצאתי שאכן קיימת משפחה זו בסלרנו, אך יותר מכך לא הצלחתי למצוא.

אז אם למישהו יש קשר איטלקי מסוים אשמח למצוא את ריטה דל'אנו  :)