פורים, האפיפיור של היהודים והר געש ווזוב

אנקדוטה על פורים-

פורים:

  בפורים הלכנו כמובן לבית הכנסת לקריאת המגילה. לאבא, וליהודים שביקשו להדר את המצוה היו מגילות כתובות על קלף. יהודי גרמניה שמרו על סדר וגם בעת איזכור השם המן לא צעקו, לא רקעו ברגלים ולא הרעישו ברעשנים.

   בבית נהגנו אנו הילדים להתחפש והתחפושות היו לרב מעשי ידנו. בדומה להיום, הבנים אהבו תחפושת של אינדיני או קאובוי עם אקדח צעצועים והבנות העדיפו להתחפש כמלכת אסתר. לקראת גמר היום נערכה סעודת פורים ואליה הזמנו גם קרובי משפחה. סעודה זו הוכנה כמאכל חגיגי ומסביב לשולחן שררה אוירה עליזה. שרנו שירי פורים ובלבנו ייחלנו כמובן שהצורר הגדול ששלט בגרמניה ימצא סוף דומה לסופו של המן הרשע.

ובחזרה למהלך ענייני הלחימה באיטליה-

 

  באביב שנת 1944 ערך הרב הראשי של ישראל, הרב הרצוג ז"ל ביקור בפלוגות העבריות שהוצבו באיטליה וכך גם הגיע אלינו בליווי בנו, ששימש מזכירו, יעקב הרצוג ז"ל, לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה. האזרחים בבתים השכנים ראו את הרב נשוא הפנים, בידו מקל עם ידית מכסף צועד בחצר לאורך מסדר כבוד שהכנו לו, והשמועה עברה מפה לאוזן: "האפיפיור של היהודים הגיע." תצלום מאירוע זה נשאר בידי, וכעבור עשרות שנים הוזמנתי להרצאה שנישאה על ידי יעקב ז"ל בתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. אחרי ההרצאה מסרתי לו את התמונה, הוא הופתע והודה לי.

 אירוע מעניין ביותר היה התפרצות הר הגעש ווזוב שבקרבת העיר נפולי.  אנחנו נחים בערב על דרגשנו באולם השינה בקסרקטין שבסלרנו, ואחרוני חיילנו שבים מבלוי בעיר. דרויאן, חייל הלבוש תמיד בקפידה וחובש כובע מצחיה, מוריד כובע זה ועל משטחו השטוח אבנים שחורות קטנות, כך גם על המצחיה. לא יאומן, אך יש שמועה שהווזוב, אשר נדם שנים רבות, התפרץ, וגרגרי לווה מגיעים עד כאן, מרחק כחמישים קילומטר.

   שנתנו לא נדדה מכך, אבל למחרת יוצאים מהבנין ורואים עמוד עשן עבה ובצבע סגול כהה, מיתמר הרחק מאתנו ולגובה רב, כן, זה יוצא מהווזוב שכפתו העגולה המפורסמת כפי שהראו אותה בצילומים ובציורים, נעלמה ובמקומה ישנה פסגה קטומה ושטוחה. בינתיים כבר מגיעות ידיעות על זרמי לווה במורדות ההר אשר הרסו בתים בכפרים שם. אנחנו יוצאים לעבודתנו נסיעותינו כרגיל, וכל שהעין מגיעה יש כסוי אבני לבה, בדיוק כפי ששלג יורד ומכסה את כל הסביבה - רק שהפעם הצבע שחור ולא לבן. גובה כסוי הגרגרים כעשרה ס"מ והם מכסים גגות, חומות, מכוניות, שדות, בקיצור - כל דבר שלא היה מכוסה לפני כן. בנסיעותינו מגיעים למרחק כמאה קילומטר דרומית לנפולי, לעיר בשם אבולי, שתתפרסם בשלהי שנות השבעים ברעידת אדמה קשה והרסנית, וגם שם אותו מחזה.

 

  למחרת נגמרו שפכי הגרגירים והגיע תור האפר. זה היה בכל מקום באויר, נכנס לכל פתח בגוף, לאוזנים, לנחירים ולפה ואף חדר לבתים דרך מרווחים צרים ביותר מתחת לדלתות והחלונות. כולנו סגרנו על אפינו ופיותינו במטפחות, וגם זה לא הואיל הרבה.

 

  היום הבא היה גרוע גם הוא, ירד גשם דק. גשם זה התערב עם האבק הוולקני וכך פשוט ירד בוץ. במשך כל הימים היה כמעט חושך מוחלט, וכעת מקבלים עוד מקלחת בוץ - פשוט עסק לא נעים. היום עובר, למחרת זורחת השמש, הווזוב קטום הכפה נראה מרחוק אבל כבר לא עשן, אפילו עננת העשן הקטנה האופיינית לו איננה, ההר פשוט כבה.

   כפי שנמסר היו 23 קרבנות בנפש שנפגעו מזרמי  הלבה. בנוסף לכך היו כעת חרדה ופחד וחשש מרעידות אדמה קשות, כי לפי התיאוריה הרווחת רוקנה ההתפרצות כמויות חומר עצומות שמתחת לקליפת כדור הארץ, וקליפה זו עמדה כעת על חלל ריק באזור ההר וסביבתו. טוב - אלה היו פחדים שלמזלנו לא התממשו אז. מי יודע, אולי רעידות האדמה הקשות בדרום איטליה בשלהי שנות השבעים היו תוצאה מאוחרת?