אחרי מספר חדשים בסלרנו
הועברנו לבסיס יותר קרוב לנפולי. במשך היום ועד שעה מאוחרת בערב עבדנו בהובלות.
באחד הערבים רציתי לבקר את ידידתי ריטה, פשוט לקחתי את המשאית עם העוקב, ונסעתי בה
כבמכונית פרטית זו לסלרנו. פעם אחרת, כאשר המשאית היתה עמוסה ולא יכולתי להוציא
אותה מהחנייה יצאתי לדרך בטרמפ. מזלי לא שיחק לי ביותר ונאלצתי להחליף תשע פעמים
כלי רכב לנסיעה שארכה כארבעים קילומטר. אחד הטרמפים היה אפילו על סיפון של טנק. מה
לא עושים צעירים טיפשים כדי לראות ידידה? כך זה היה בכל אופן בימים הרומנטיים ההם.
המצב הכלכלי באיטליה
אחרי פלישת בנות הברית היה לא מזהיר, חסרו הרבה מצרכי יסוד והבעיה החריפה בגלל
קשיי תחבורה. מסילות הרכבת היו הרוסות בחלקן הגדול, צי הרכב ישן, מיושן ומדולדל
ולא חודש בשנות המלחמה, ומחסור חמור בדלק הביאו להעדר אפשרויות הספקה של סחורות
לשוק האזרחי . אפילו אם היו קיימות סחורות כלשהן במקום כלשהו או יוצרו שם, היה קשה
להובילן למקומות שבהם היו דרושות. מחירי הבנזין בשוק השחור גאו, האיטלקים היו
מעוניינים לקנות בנזין צבאי, אפילו בראשי חוצות ולצדי הדרכים עמדו צעירים וצעירות,
זקנים וזקנות וביקשו לקנות נוזל זה. סימן ההיכר היה הכנסת אגודל לפה והוצאתו - סמל
למציצת דלק ממיכל המכונית, והרמת אצבעות כמספר מאות הלירטות עבור כל גלון (כארבעה
ליטר) שהיו מוכנים לשלם. הרמת יד אחת ועוד שתי אצבעות של היד השניה, פירושם מחיר
של 700 לירטות עבור גלון אחד. רוב חיילנו נמנעו בשלב זה מלהתפתות והאמינו בתום לב בצו המלחמתי שפורסם בחוצות:
חסוך בנזין, כל טיפה תחיש את הניצחון. ובשפת המקור -
EVERY DROP WILL
WIN THE WAR ,SAVE PETROL
לא רק שנזהרנו שלא לפגוע במאמץ המלחמה, אלא גם היינו קנאים לניקיון
כפיים של אחרים, והרי סיפור המעשה:
מסילת הרכבת הסתיימה ב טורה ד'אנונציאטה, ועד שם הגיעה הספקה
צבאית מהנמלים הדרומיים מוסעים ברכבת. שם העמיסו על משאיותנו את ההספקה, לרוב
מזון, והעברנו את הכל לבסיס הספקה D.S.B במרחק 6 - 7
ק"מ מהתחנה. הנסיעה עברה בדרכים צרות ועקלקלות בתוככי העיירה.
לתדהמתנו גלינו
שלרוב הגיע פחות ממה שהועמס. הוחלט להילחם בתופעה ועל המשאיות הועלו חיילים אשר
הסתתרו מאחורי דלת תא המטען. מה גילו? בנסיעה המתפתלת דרך העיירה נאלצנו בהכרח
להאט. הרכב היה גדול ומאחוריו עוד גרר. תוך כדי ההילוך האיטי טיפסו צעירים על המשאיות
ומשם זרקו מכל הבא ליד. ארגזים מלאי שימורי מזון, כבשים קפואים וכו', וזאת תמיד
אחרי סיבוב בכביש, ובטרם הגיעה המכונית הבאה בשיירה, כבר גררו תושבי המקום את
המציאות לתוך פתחי הבתים. פשוט ותכליתי.
מה עושים?
פאר וגאוות האיטלקים
הצעירים כהיום כן אז, הייתה רעמת שער מסולסלת ומבריקה. לא יכולנו, ולא רצינו לפגוע
בגנבים באלימות וגם לא היה טעם למסור אותם למשטרה הצבאית, כי במקום כל גנב שייאסר,
אם בכלל, יצוצו מיד אחרים במקומו. כל העיירה הייתה מאפיה אחת גדולה. יש להרתיע
אותם, ואם נפגע בכבודם, אולי ישמש הדבר לקח גם לאחרים.
ובכן, המשכנו לנסוע
ושומרים מוסתרים על ארגזי המטען. ברגע שצעיר טיפס על המשאית, החזיקו בו השומרים
והביאוהו למחנה. בצורה זו התאסף שם מספר נחמד של צעירים איטלקים גנדרניים אשר
הועברו תגלחת ראש, ושוחררו הביתה. קשה לתאר את חומרת העונש הזה ששימש באמת הרתעה -
אבל זה לא סוף פסוק.
מספר ימים לאחר
המעשה הופיעה משלחת של אנשי מ.צ. קשוחים מבסיס קסטלמארה הקרוב. אלה הבהירו לנו
באופן ברור שאם עוד פעם נפגע באיטלקים, יהיה לנו עסק אתם. וזאת לדעת: היינו נהגים
ותפקידנו היה להוביל הספקה מהעורף לחזית, ומדי יום ביומו שהינו שעות רבות מאחורי
ההגה על הכבישים. פקודות התחבורה היו חמורות מאד וקשה ביותר להקפיד כל הזמן על כל
הכללים וההוראות. אף נהג לא היה יכול להתחמק מלהיתקל ב- מ.צ. אם אלה יחפשו אותנו.
תמיד יוכלו לרשום דו"חות תנועה. על נסיעה מעל למהירות המותרת, או על נסיעה
אטית אשר מפריעה לזרימת התחבורה. על עקיפה לא נכונה, או על השתהות בעקיפה. ובעיקר,
היה סעיף אחד כללי שנקרא "נהיגה מסוכנת", וזה כלל כל דבר שלא ניתן
להגדירו. פשוט צרות צרורות אם אנשי המשטרה הצבאית יחליטו להתלבש עלינו.
את הרמז הגס הבנו.
הבנו שאנשי ה- מ.צ. היו שותפים לפדיון הגניבות. ההבנה הייתה עד הסוף, ואם לא להילחם
נגדם, אז איתם (עם האיטלקים). למה שיחלקו את רווחי השוק השחור עם מ.צ. אנגלים
שנואים? מוטב שיחלקו אתנו, ואנחנו נכנסנו אתם לעסקים. השיטה הייתה מעניינת ויש
לציין ששררו יושר ואחווה בין השותפים. האיטלקים לא גנבו יותר מהכמות שהקצבנו להם,
ולא המעיטו מהמחיר שסוכם עליו.
וזו היתה השיטה:
בתחנת הרכבת היו עובדי צבא אזרחים אשר רשמו תעודות משלוח ובה
ציון סוג וכמות הסחורה שהועמסה. תמורת סכום כסף מוסכם רשמו כמות פחותה. לדוגמה,
במקום 100 ארגזים של שימורי בשר רשמו רק 95. אותם עובדים אזרחים גם נלוו אלינו
בנסיעה וישבו בארגז המטען. בהגיענו למקום מוסכם בסמטה כלשהי האטנו בנסיעה. איטלקי
עמד לפני בית ולפי מספר אצבעות מורמות שלנו, הורד מספר ארגזים תוך כדי נסיעה.
כל זאת נעשה תמיד
בשעות לפני הצהרים. בצהרים נכנס אחד מחיילנו, איש הקשר לאיטלקים, לחדר האוכל, ומסר את מחיר המצרכים הנהוג באותו
יום. פשוט זרק לחלל האוויר מספר, לדוגמה
"47". פירוש הדבר, שקופסת בשר משומר שווה 47 לירטות. זאת היה צריך
להכפיל
ב 48, כמספר הקופסאות
בכל ארגז, וכפל נוסף כמספר הארגזים שהורדו. לדוגמה:
47 כפול 48 =
2256
2256 כפול 5
(ארגזים) = 11280 לירטות. וזה הסכום שהיינו מקבלים.
ואיך קבלנו את
התמורה ללא סיכון עצמי בגילוי ובתפיסה?
נהוג היה למסור את הכביסה המלוכלכת לאזרחים, אשר כבסוה תמורת
חפיסת סיגריות או חתיכת סבון - שניהם מצרכים יקרי מציאות בשוק האזרחי. אנחנו מסרנו
את הכביסה המלוכלכת לשותפי העסק האיטלקים, ובערב קבלנו מהם כביסה נקיה ומגוהצת,
ובתוך חבילת הכבסים הייתה התמורה הכספית לסחורה. הגנבים האיטלקים אף פעם לא רימו
אותנו.
כל אלה היו עסקים
קטנים ומסתבר שנערכו עיסקאות גם בקנה מידה יותר גדול. הייתי חייל צעיר ולא שותף סוד
לזאבים הממולחים שבינינו. אלה עסקו במסירת תוכן משאיות שלמות. שיחדו את מי ששיחדו
וגרפו רווחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה