סלרנו והסביבה שימשו לנו בסיס למשך כתשעה חדשים, אנחנו
הופעלנו כספקי חזית במשימות שונות ומרובות. העדר אמצעי תחבורה, ורשת רכבות שטרם
תוקנה הקשו על העברת מזון וחומרי לחימה ואנו עסקנו בזאת. נסענו בדרכים לא דרכים.
כך הגענו גם לקרבת נפולי שטרם נכבשה וראינו מקרוב את ההפגזה המסיבית שהורידו
האמריקנים על עיר זו. לא הייתה כל תגובה מהכוחות הגרמנים שאמורים היו להימצא בנפולי,
ויום אחד באו פרנסי העיר עם דגלים לבנים והודיעו שהגרמני האחרון כבר עזב ארבעה
ימים לפני כן.
התקדמות צבאות בנות
הברית נעצרה לחופי נהר הוולטורנו, כאשר מכשול נוסף היוותה עיר המבצר מונטה קסינו
ששכנה על הר. במצב זה ביקשו האמריקנים לעקוף את המכשולים ונחתו צפונית לרומא בחופי
אנציו, שם היו קרבות מרים. אנחנו הובלנו הספקה צבאית לנמל קטן קסטלמרה, משם הפליגו
אסדות נחיתה בזרם בלתי פוסק לאנציו.
אירוע מעניין קרה לי כאשר נשלחתי למשימה כלשהי לנמל בסלרנו,
נמל שפעל לצרכים צבאיים בלבד והיה תחת פיקוד המחנה החמישי של הצבא האמריקני.
ניגשתי לצריף מפקד הנמל כדי לקבל הנחיות, ובהיכנסי כמובן הצדעתי, כפי שהיה
נהוג שחייל רגיל מצדיע לקצין והלז מחזיר
הצדעה. בשנייה הראשונה כאשר התרגלו עיני לחשכה לעומת האור הבהיר שהיה בחוץ, ראיתי
קצין כושי מאחורי המכתבה שקפץ ונעמד בדום והצדיע לי לפני שאני הספקתי להרים את היד
לצורכי ההצדעה. נדהמתי לחלוטין ובמשך שיחתנו הקצרה השתדלתי לשלב מה שיותר כינויי
כבוד לקצין, דוגמת "כן אדוני", "בטח אדוני", "מיד
אדוני" וכדומה. מסתבר שבאותה תקופה, היה בצבא האמריקני פער בין חיילים לבני עור לבין כושים, וכך קרה
שקצין זה הצדיע לחייל רגיל כי הלז היה לבן. אנחנו הישראלים – או כפי
שהיינו אז "הארצישראלים” כמובן לא הושפענו מהנוהג האמריקני, ולהיפך,
הרבינו להתיידד עם חיילים כושים אשר דמם לא היה פחות אדום מאשר דם החיילים הלבנים.
תוך כדי שהותנו
בסלרנו קבלנו גם חופשה רבע שנתית, שבילינו באתר תיירותי פנטסתי, בעיירה אמלפי, כעין
ריביירה מדהימה ביופייה. שכרנו וילה והבאנו אתנו את הספקת המזון הצבאי, ובעלי הווילה
בישלו מזה מטעמים. כמובן, כמו בכל בית איטלקי טוב הייתה גם שם בת שכולם ביקשו את
חסדיה. שמה היה ריטה פראולה די פנטליאונה
- Rita Fraula di Pantaleone. אחד מאתנו, בנו
של עיתונאי ידוע אשר ברבות השנים נהיה עיתונאי בכיר בזכות עצמו, חשב שהוא יזכה
לבלות עם בחורה זו, כך לפחות התרברב לפנינו. הוא גיהץ בקפידה את הפיג'מה שלו, טיפח
את שפמפמו הדק וצעד בקלילות לעבר החדר שריטה הייתה אמורה לגור בו. ידידנו דפק
בדלת, ומפנים החדר בקע קול עבה בשאלה: - Chi e? מי שם? ריטה היפהפייה והפקחית פשוט הפנתה אותו לחדרו של אביה.
שובו המידי של בחורנו לא השאיר מקום לספק על מידת הצלחתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה