לאחר מספר ימי שהות בראש
הגשר המשכנו צפונה דרך מרקטלו לעיר סלרנו שעל שמה נקרא מפרץ הנחיתה. הנסיעה התנהלה
באטיות רבה בכביש מלא מהמורות של התפוצצויות פגזים ומצבורי אבנים של בתים הרוסים.
בהגיענו העירה קבלנו איכסון במה שהיה בעבר בית ספר, מסביב לחצר היו בתי מגורים
שמחלונותיהם החלו להציץ הסניורינות, כהקדמה לחיי חברה ורומנטיקה תוססים שנוהלו
לאחר מכן במשך חדשי שהייתנו בסלרנו והסביבה.
סלרנו, עיר בדרום מערב איטליה, כחמישים ק"מ דרומית
לנפולי, ראויה לתיאור ולסיפור.
בהיכנסנו לשם שרר
ההרס, בעיקר בפריפריה. התושבים היו עדיין המומים, ומדי פגישתנו עם מישהו הכריז הלה
שהוא לעולם לא היה פשיסט, ואם כן, אז רק מתוך אילוץ. כמובן באיטלקית זה הרבה יותר חד
וברור" Io. Mai fascista. Solo per forza. בדרך כלל הסתדרנו היטב עם התושבים שהם לרוב אנשים נוחים מאד,
ובעיקר כמובן, הסתדרנו היטב עם הבחורות האיטלקיות שנראו לנו יפהפיות.
פלוגתנו שוכנה בבית ספר שהוחרם לפני כן על ידי שלטונות הצבא
האמריקני שהיו אחראים לאזור זה. בניין בית הספר עמד בצדו האחד של חצר גדולה, כאשר
ביתר הצדדים עמדו בתים בהם התגוררו אזרחים. לחצר הגיעו דרך שער הבנוי בתוך חומה,
וחצר זו שימשה לנו מגרש חניה לצי הרכב שברשותנו.
דיירי הבתים השכנים
ראו את הספקת המזון השופעת שהגיעה אלינו, כאשר הם עצמם סבלו מקיצוב מזון חמור
ביותר. בתחילה הייתה להם הקצבת לחם במשקל 200 גרם לנפש ליום. קפה ממשי בכלל לא
היה. הם פשוט נאלצו, וידעו לאלתר. אלה שכספם לא השיגה קנית מזון בשוק שחור, פשטו
על יערות הסביבה ושם קטפו ערמונים אשר גדלו בשפע. מהים דגו לא רק דגים, אלא גם דלו
תולעים - כעין רימה, אשר הכינו מהם מטעמים. ראיתי נשים שקנו עור של חזיר, גרדו
תחילה את מעט השומן שנותר ועשו מזה ממרח, גם את העור עצמו גזרו לרצועות והכינו
לאוכל. גז או חשמל טרם הותקן, ואת הבישולים הכינו על תנורי מטבח גדולים. בבוקר
הפיחו אש בפחמי עץ שבתנור, וזה דלק כל
היום וספק דלק לבישול וחום להסקת הבית. סיגריות לא היו בנמצא בשוק האזרחי, וזאת
בתקופה כאשר כמעט כל מבוגר נהג לעשן. הסיגריות שסופקו לנו בשפע שימשו לנו מטבע טוב
לצרכי חליפין, כך היה גם עם השוקולד שיכולנו לקנות בזיל הזול בקנטינות הצבאיות.
הבנות בבתים השכנים
התיידדו אתנו חיש מהר. תחילה היה זה באמתלה שהן רוצות לכבס לנו, וההסדר היה שיחד
עם המדים המלוכלכים מסרנו להן חפיסת סבון. סבון זה שימש לצרכי הכביסה עבורנו,
ויתרתו נשארה בידי הכובסות כתשלום. כמובן
שבהרבה מקרים היחסים לא נצטמצמו בעסקי כביסה אלא התפתחו לעניני אהבה.
בימי שהותנו הראשונים
הסתובבה בחצר ילדה קטנה בת שמונה, יפהפיה עם שערות בלונדיניות, נקיה ולבושה
בקפידה. ערכתי לה טיול במכונית לאורך החצר, ובסופו נתתי לה חפיסת שוקולד. מאז
נהיתה כאילו בת מאומצת. שמה ויטוריה. למעלה בקומה השניה של הבית מולנו השקיפו הוריה,
אחיותיה ואחיה על הנעשה, ויום אחד ביקשו ממני לעלות אליהם. זה היה אמור להיות
ביקורי הראשון אצל משפחה איטלקית. הצטיידתי במילון גרמני-איטלקי שנתן לקנות אותו
תמורות פרוטות או אולי חפיסת סיגריות. בעבר, בהיות שם חיילים גרמנים, היו מילונים
כאלה מבוקשים, אבל כעת היו חפצים חסרי ערך. ובכן, מצוייד במילון זה ובכמה חפיסות
שוקולד עליתי לדירת משפחת דל'אנו DELL’ANNO, ושם מסביב לשולחן ישבה המשפחה הכבודה. האבא, דון אלפונסו; האמא,
שמה לא זכור לי; הבת הגדולה, ריטה; אחריה לוצ'יה, ידידתי ויטוריה ושני האחים
הקטנים אנצו ו-אלדו. ידידותי עם ויטוריה נשארה למשך תשעת חדשי שהותנו בסלרנו אבל
אליה הצטרפה גם ידידות ממין אחר עם אחותה הגדולה, ריטה. האחות לוצ'יה היתה כבת 14
שנה, מפותחת מאד ובעלת קול נהדר, היא הרבתה לשיר אריות של אופרה בקול צלול ובוגר.
לרוב החברה שם היה ז'וק מוסיקלי.
1.3.14- ובנימה אישית-
לאחר שקראתי חלק זה ניסיתי, בחסות הטכנולוגיה של היום, למצוא את משפחת דל'אנו שבסלרנו. בדפי זהב מצאתי שאכן קיימת משפחה זו בסלרנו, אך יותר מכך לא הצלחתי למצוא.
אז אם למישהו יש קשר איטלקי מסוים אשמח למצוא את ריטה דל'אנו :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה