באחד מימי חמישי שמרה חוליה בת ארבעה אנשים כולל המ"כ באזור שכונת שמעון הצדיק. רוכב אופנוע צבאי אנגלי אשר עבר שם, התלונן
שכאילו ירו עליו מהמוצב שלנו באחד הבתים. זה כמובן שקר מוחלט. לא היה לנו כל ענין
להתגרות באנגלים, אשר לפי החלטת עצרת האו"ם יצטרכו לעזוב את הארץ בעוד חדשים
מעטים. בכל זאת, צבא אנגלי הקיף את הבניין, הם הוציאו את ארבעת אנשינו, העלום על
רכב צבאי ושחררו אותם בתוך מערבולת ההמון הערבי המוסת, על יד שער הפרחים שבחומת
העיר העתיקה. אלה רצחו את בחורינו בדקירות סכין פראיות. קצין משטרה אנגלי ידידותי
לנו הודיע לנו על כך ודאג להעביר את הגופות לאזור היהודי. הן הונחו בחדר המתים של
בית החולים "ביקור חולים".
אנחנו הצבנו שם משמר
כבוד, לארבעת בחורים אלה, ואליהם צורפה גופתו של חלל אצ"ל אשר נפל בהגנת
שכונת "ימין משה".
במשך יום ששי המה
המקום מבקרים רבים, שונים ומשונים. באו חברים לנשק מ"ההגנה". מפקדים.
נכבדי היישוב היהודי. הגיעו גם הרבה עיתונאים. בשעות אחר הצהרים, לקראת כניסת השבת
היה ביקור יוצא דופן. הופיע יהודי חרד מהיישוב הישן, לבושו די מרופט, לראשו כובע
חורפי מצמר מקורזל. האיש נכנס, נעצר לפני הגופות, הוציא ספר תהילים ועיין בו. לאחר
מכן הסתכל עלינו במבט שהביע הערצה, כבוד ורחמים. הוא ביקש לומר משהו אבל התקשה כי
מסתבר, השפה השגורה בפיו, יידיש, לא הלמה לדעתו את המעמד. ברצונו לכבד אותנו, הוא
השתדל מאד, ולבסוף אמר במלים מהוססות בעברית די עילגת עם מבטא אשכנזי:
"שמא, … אולי
אתם יכולים לעשות לי כבוד ולבא אלי היום בערב לסעודת ליל שבת?"
הזמנה זו, מכל הלב
שבה רצה להביע את הזדהותו ואת הכבוד שרכש ללוחמים, אפילו הם ציונים. הצורה בה
הובעה לא שכחתי מאז, זה עשרות שנים, ולעולם לא אשכח.
אחרי מקרה איום זה טענה מפקדת ההגנה שאנו "זקוקים
למנוחה", ונועבר לשבועיים להר טוב (כיום בית שמש). כמובן הבנו שזו רק אמתלה
כדי להעביר אותנו למקום אחר שיש לשמור עליו. שבועיים אלה נתמשכו לשלושה חדשים, כי
הדרך חזרה לירושלים הייתה חסומה. שיירה מאובטחת הביאה לנו הספקת 120 שקי קמח,
ובדרך חזרה נהרגו כל אחד עשר הבחורים המלווים והנהגים. אנו ראינו מרחוק איך המון
של אלפי ערבים זרמו במורדות ההרים לעבר הכביש, ובאלחוט שמענו את הדיווח איך
הבחורים נפלו אחד אחרי השני. מאז היינו מנותקים ונצורים. כנופיית חסן סלמה ערכה
מתקפה אחת עלינו והם נהדפו. כלי הנשק שבידינו היו בעיקר רובים איטלקים לא אמינים
ביותר. היו מעט מקלעי ברן, הייתה מכונת ירייה אוסטרית "שוורצלוזה" מימי
מתושלח, שגם אמינותה הייתה מפוקפקת. מכונה זו העמדנו על אחד הגגות וירינו לעבר
ההמון הערבי שתקף את השיירה, אבל הכדורים לא יכלו לעבור את המרחק של קרוב לארבעה
קילומטרים עד לנקודת ההתנפלות. בייאושנו הרב לקחנו אוטובוס קטן שהיה במקום ללא
שימוש אבל תקין, וניסינו לדפן את דפנותיו בשקי חול מבפנים, כדי לחוש לעזרת
הנתקפים. ברור שזה היה מבצע איבוד לדעת, אבל בטרם יצאנו כבר התברר שאין מה להציל.
(הר טוב, יוני 1949)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה