שיפוץ הבי ברחוב עבאס - או, איך שירותים הופכים למטבח?

  לצורך מגורים הצלחנו להשיג חדר בדירה משותפת ברחוב עבאס. לשם כך שלמנו דמי מפתח בסך 400 לירות וזה היה סכום נכבד, שווה ערך לשמונה משכורות חודשיות ממוצעות. דרישות הדיור בזמנים ההם היו צנועות, וקבלנים אפילו בנו בתים עם דירות בנות חדר אחד, שירותים ומטבח. הדירה שלנו הכילה שלשה חדרים, אשר בשנים מהם גרה משפחת שוטר, אשתו ושני ילדיהם. בדירה היה מטבח ושני חדרי שירותים. החלטנו להפוך את אחד החדרים ההם למטבחון ופנת אוכל וכך נמנענו מלהזדקק למטבח משותף עם השכנים, כי מטבח כזה היה הרבה פעמים מקור לסכסוכי שכנים. עם השכנים שלנו שמרנו על יחסים טובים.

  מה היה אם כן באותו חדר שירותים שהפכנוהו למטבח ולפינת אוכל? דירה זו יחד עם הדירה השכנה היוותה בעבר מקום מגורים מפואר בן ששה חדרים, ואותו תא שירותים היה מיועד לגברים בלבד. מול דלת הכניסה היה קיר אליו חוברה משתנה מחרסינה משובחת תוצרת אנגליה. באותו קיר היה חלון קטן אשר מעברו השני היה תא פנוי ובו חלון ענקי בקיר החיצוני של הבית, ממנו נשקף מראה מרהיב של הים והנמל.

  כדבר ראשון הרסתי את הקיר והורדתי את המשתנה עם כל חיבורי השרברבות. את החלון הקטן חיברתי לקיר מתחת לחלון הגדול ועל ידי מתקן מתוצרת עצמית חלון זה הפך לשולחן קטן מתקפל אשר פתחנו אותו בעת הארוחות. אל הקיר הימני חיברתי מדף ששימש לאכסון מעט כלי הבישול והאוכל שהיו לנו, ולקיר ממול חיברתי כיור קטן וברז. כעת היה לנו מטבח מושלם ופינת אוכל ממנה נשקף נוף נהדר והוסיף לאוירה נעימה כאשר ישבנו שם. מאותו מקום גם ראינו את האניות העוגנות, הנכנסות והיוצאות. כל יום שלישי בשבוע הגיעה האניה "טרנסילווניה" ועל סיפוניה מאות רבות של עולים מרומניה. הגיעו האניות "גלילה" ו"קדמה" ואחרות, כל אלה הביאו עולים. לאניה קדמה היה מבנה מיוחד ולא בטיחותי, מעל לסיפון הראשי נבנו מספר סיפונים נוספים ותמיד חששנו שיום אחד היא תתהפך - וטוב שזה לא קרה. מאותה נקודת תצפית בפינת האוכל גם צפינו על המאבק שהתנהל בנמל בעת שביתת הימאים הידועה בשנת 1951.

  התקנת המטבח נשמע כעניין פשוט למדי, אבל יותר מסובך מעבודות השינוי וההתקנה היתה הבעיה של השגת חומרי בנין. התקופה אז היתה תקופת צנע וחומרי בנין יכלו להשיג רק בעלי מקצוע או שצריך היה לקנות בשוק השחור - ולזה לא היה לנו כסף. איכשהו השגתי כמה קילוגרם של מלט, חול וזיפזיף נלקחו מאתר בניה כלשהו. נדמה לי שתנאי המטבח והאוכל אלה גרמו לנו יותר סיפוק מאשר מטבחים מפוארים וחדרי אוכל של היום.

חיבתי לצילום ויום חתונתי עם אסתר

   בפברואר 1950 השתחררתי משרותי הצבאי. מאז הילדות אהבתי את נושא הצילום וקיוויתי שאוכל להסתדר ולהתפרנס במקצוע זה. הוקסמתי מאפשרויות המניפולציה בעת הדפסת התמונות. בכל אופן, כעת הייתי צריך לדאוג לפרנסה ובלשכת העבודה שלחו אותי כאזרח עובד צה"ל למפקדת ההנדסה של פיקוד צפון אשר שכנה על הכרמל. נהייתי קצין ניהול של המפקדה, אחראי על כמה עשרות חיילים וביניהם 40 חיילות. בדומה ליתר ממלאי תפקיד, גם אני לא עברתי הכשרה מיוחדת למשימה כקצין ניהול, וזאת למדתי תוך כדי עבודה. כל עוד סגן אלוף אורי צייטלין כיהן כקצין הנדסה פיקוד צפון, היה לי גבוי מלא כי הוא לא הסתכל על דרגות או מדים, אלא על בצוע עבודה, ובעניין זה כנראה ספקתי את רצונו, מאידך, היו מספר קצינים בדרגת רב סרן, אותם כינה בלעג "פקידים במדים". כעבור כשנה וחצי של עבודה אצל אורי הוא הועבר לתפקיד אחר ובמקומו נתמנה דוד לסקוב. איש זה היה אדם בעל שעור קומה, הן מבחינה אישית ומוסרית והן מבחינה מקצועית כמהנדס ומתכנן. אלא, הוא לא היה דמות של איש צבא. בגלל טוב לבו הוא וויתר לחיילים ובעקר לחיילות, ובכך חתר שלא במתכוון מתחת לסמכותי. כמו כן, אותם קצינים שאורי כנה "פקידים במדים" החלו להרים ראש ולזלזל בקצין הניהול שהיה רק אזרח. בתנאים אלה לא יכולתי להמשיך בתפקיד והתפטרתי. תוך אותה תקופה גם עבדתי זמן מה כמפתח תמונות אצל צלם מקצועי בשעות הערב, אלא בשכר הזעום שאיש זה שילם לא היה כדאי להתמיד. במרוצת השנים המשכתי לעסוק בכך כתחביב, מדי פעם הפכתי את המטבח לחדר חושך ובמכונת הגדלה יד שניה עסקתי בפיתוח והדפסת תצלומים. כעבור זמן מה השתרש נושא הצילום הצבעוני, דבר שהיה מצריך הרבה יותר מכשירים ותמיסות שונות ולאט לאט משכתי את ידי מעיסוק זה.

  בתקופת עבודתי כאזרח עובד צה"ל המשכתי בקשרים עם אסתר וכעבור זמן מה החלטנו להתחתן. בינתיים גם הכרתי את משפחתה, ובמיוחד התרשמתי מאמה, המוכרת לאביכם כ"סבתא ויקטוריה". סבתא זו לא ידעה היטב עברית, אבל היא הייתה אישה חכמה וטובת לב. מאז עלייתם ארצה ניהלה היא בית משפחה לשבעה ילדים וזכתה להערצת כולם.

  באחד הימים עברתי ברחוב יפו וראיתי שלט עם שמו של הרב רחלזון. בירור קצר העלה שזה אותו יהודי נחמד אשר בפרנקפורט עיר הולדתי היה בעל חנות למכשירי כתיבה, ולקראת סוכות גם מכר את ארבעת המינים, לולב, אתרוג, הדסים וערבות. זכור לי שלבית הכנסת הגיע תמיד בהדרת כבוד, לבוש במעיל ארוך כעין קפטאן, נקי וללא רבב. ברוב צניעותו הוא לא הופיע כרב  אשר למד בישיבות בליטא, אלא הרוויח את לחמו בחנותו הצנועה. שמחתי מאד שהוא הסכים לערוך לנו את טקס הנישואין. באותה תקופה לא היו אולמות חתונה, זלילה, תזמורות, ריקודי בטן ומה עוד, ולנו גם לא היה כסף לשכור אולם כלשהו. דירתה של סבתא ויקטוריה הייתה בעלת שלשה חדרים גדולים ואת החתונה ערכנו שם. הרב רחלזון הופיע בלווית שמש, והוא עצמו חבוש כובע צילינדר כפי שיהודים בגרמניה נהגו לחבוש בשבתות וחגים. האורחים כמובן התפלאו ובחלקם לא ראו אף פעם כובע כזה.  המסובים קבלו אוכל טוב, נדמה לי שגם היה פטפון אשר לשמע צליליו רקדו, והכל היה פיקס.

  לטקס הנישואין לבשתי את חליפתו של גיסי מנשה סידי. וזאת למה? הייתה תקופת צנע וכל מצרך ניתן לקנות במחיר זול ותמורת נקודות שהוקצבו על ידי הממשלה. כך במזון וכך גם בלבוש. היה אפשר לקנות בשוק השחור אבל הדברים שם עלו ביוקר ולא יכולנו להרשות לעצמנו לוקסוס זה. בכל אופן, לצורך אירועים מיוחדים הוקצבו גם נקודות נוספות. חליפה עלתה סכום כסף מסוים ועוד 150 נקודות בתלושים, נקודות אלה הוענקו לחתן. אלא מה - עם ישראל הרי פיקח. אנשים נרשמו לנישואין, הציגו את אישור הרישום וקיבלו את הנקודות ובסופו של דבר לא התחתנו. הממשלה הגיבה בכך שמתן הנקודות בוצע רק אחרי החתונה ועם הצגת תעודת נישואין. זו הסבה שלחתונתנו לא הייתה לי חליפה משלי. החליפה הושגה אחר כך בסיוע כספי של צה"ל. זמן קצר לאחר נשואינו גויסה אסתר לשרות מילואים במחנה צבאי בעיר, בו לא היו סדרי מטבח והחיילים קבלו דמי אש"ל. המחנה היה בקרבת מגורי משפחתה של אסתר, היא אכלה שם ודמי האש"ל אשר נחסכו כך סייעו בקניית החליפה אשר עלתה עשרים וארבע לירות, ואנחנו אסירי תודה לצבא הגנה לישראל.

1949- איך פגשתי את סבתא....וכיצד הוחלט על שם המשפחה אילון

  לאחר תום הקרבות באביב 1949 הועברתי לחיל הרפואה. תחילה כמפקד בית חולים שדה בבית ליד, לאחר מכן לחיפה, בבית החולים הצבאי 10 בחיפה. תוך כדי שרותי שם וכשנה לאחר כיבוש גבעה 113 הופיע בעתון "במחנה" מאמר על הקרב בכיבוש גבעה 113, ובו פירוט המקום, תיאור החפירות (שוחות) ומעשי הגבורה, בין היתר רואיין י. שהיה חובש בכיר בתחנת האיסוף הגדודית. אותו בחור לא השתתף בכיבוש היעדים, אלא טיפל בפצועים שהגיעו לתחנת האיסוף. י. גם היה ידוע כחובב בחורות והראה את רגשי חיבתו לעיני כל - כאשר לא היה עסוק בטיפול בנפגעים. בכל אופן, המאמר, ותאור הבחור כאילו היה לו חלק בקרב קשה זה הרגיז אותי. כתבתי מכתב לחובש החטיבתי דאז, אברהם וינטר שאתו הייתי מיודד ואשר היה כעת מוצב במפקדת חיל הרפואה.  במכתב זה לעגתי ל- י.  והצעתי להעניק לו צל"ש (ציון לשבח) על כך שתוך כדי קרבות הוא שמר על קור רוח ומזמז בחורות… למזלי הרע, כאשר הגיע המכתב אברהם וינטר נעדר מסיבה זו או אחרת, המכתב נפתח והועבר לקצין בכיר. קצין זה כתב למפקדי הוראה לנזוף בי, והמפקד אכן ביצע את ההוראה. תחילה צחק מכל הפרשה, אחר כך הוסיף שלפי ההוראה הוא חייב לנזוף בי.

  תוך כדי שרותי בבית החולים הצבאי 10 גם הכרתי את אסתר, אמכם וסבתכם, אשר הייתה אחת החולות. חולה זו מצאה חן בעיני ולאחר החלמתה התחלנו לצאת יחד. הכרנו בסוף שנת 1949 או תחילת שנת 1950. בתחילת פברואר 1950 ירדו כאן בארץ שלגים כבדים. גגות קרסו מכובד עומס השלג עליהם, עצי הדר נשברו. בארצות הקור הרגילות העצים עומדים בחורף במערומיהם לאחר השלכת, והשלג לא מכביד ביותר. כאן בארץ, עצי ההדר אינם משליכים את עלוותם, אלה תופסים כל אחת כמות שלג והעומס המצטבר גורם לשבירה. רחובות העיר חיפה, כמו גם יתר המקומות, היו מרופדים במרבד שטיח שלג עמוק. אסתר ואני טיילנו בנוף זה, ובסוף עמדנו לפני מקום מגוריה והיא הזמינה אותי להיכנס הביתה. הדירה הייתה חמימה, ובעודי יושב שם על כיסא החל השלג נמס ויורד מהנעלים הצבאיות ותוך כדי כך נוצרו שתי שלוליות מים ליד הרגלים. האמינו לי, זה היה פשוט לא נעים.

  בתחילת שנת 1949 נתגבשה  בארץ מגמה רבת היקף לשנות שמות משפחה לועזיים לשמות עברים. מגמה זו נתמכה, ואולי אף יוזמה על ידי בן גוריון. אני בהחלט הסכמתי עם הדעה לעברת את שם המשפחה, מכמה סיבות. ראשית, היינו מדינה חדשה, מדינה עברית ומן הראוי שבהתחדשות זו גם נצרף את שמותנו. שנית, וזו הסיבה העיקרית לגבי, רצינו להתחיל פרשת חיים חדשה שתתגבר על העבר האיום של האירועים בגולה. כמובן שגם בקשתי לשמור את זיכרון שם משפחת הורי ויתר בני המשפחה שנספו ולכן בחרתי בשם המאזכר מרכיב של השם הקודם - HIRSCHBERG. תרגום מילולי היה צריך להיות הר-צבי, אך אין לזה צליל קולע. אצלנו בארץ, רמת יששכר הנו הר בו מסתובבים צבאים אבל אני הייתי אז בדרום. גדודנו השתתף בקרבות לטרון וזה באזור עמק אילון. איל זו גם חיית בר הדומה לצבי - החלטתי לשנות את שם המשפחה לאילון. אישור רשמי לשינוי השם ניתן ביום 19 למאי 1949, יום הולדתי ה - 26. התאריך העברי היה  כ' אייר תש'ט, ופורסם ב"רשומות" מס' 15 מיום יב' אייר תש'ט, 11 למאי 1949. אני מקווה בכל לבי, שלא ביישתי את שם משפחתי הקודם, שם הורי ואחותי הי'ד, גם בכיסוי השם החדש. 

המצור על הר טוב, הגיוס לגדוד 51 והפגישה עם בן גוריון

בהר-טוב לא סבלנו רעב, הלחם היה חופשי ונאפה על ידי תושב המקום. יתר המצרכים היו במשורה. לארוחות קבלנו שלשה זיתים וקצת דג מלוח. בחוץ אספנו חוביסה וקצת פול  שנותר אי פה אי שם. בגלל הנתק לא ידענו מה קורה בירושלים ובארץ בכלל. היה לנו קשר אלחוט עם ירושלים אבל זה צומצם לצרכים מבצעיים בלבד, כי ספק הכוח הייתה סוללה של מכונית. כך לא ידענו שבירושלים סובלים רעב, ואנו התחלנו לקטר. תלונותינו היו ללא הואיל, עד שפיקח אחד חיבר מברק בערך בזו הלשון: "הדתיים שבינינו מסרבים לאכול את בשר הפרדות ששחטנו". התגובה הייתה מהירה. בשמים הופיעו מטוסי פייפר זעירים, והשליכו לנו שקים עם - - - לחם. עד היום בושה מכסה את פני בחשבי על כך שהירושלמים חסכו פת מפיהם כדי לספק לנו לחם שכלל לא היה חסר לנו.

               אחרי שצורפנו לחטיבת גבעתי פוזרנו למשימות שונות, אותי שלחו לקורס חובשים, קורס זה אולי הציל את חיי. באותה תקופה התנהלו קרבות לטרון האכזריים בהם ספגנו הרבה אבדות, ובקרבות אלה השתתפה גם חטיבת גבעתי, אלא אני הייתי אז בקורס. תחילה שירתי כחובש מחלקתי וכעבור מספר שבועות נשלחתי לקורס חובשים פלוגתיים. תצרוכת החובשים אצלנו הייתה רבה, כי החובש יצא לקרבות עם יתר החיילים ואף הסתכן יותר כי הוציא חיילים פגועים משטחים החשופים לאש האויב. מחסור בחובשים גם אילץ אותנו להשתתף במשימות קרב יותר מאשר כלל החיילים. תוך כדי מלחמת השחרור איבד גדודנו, גדוד 51 חמשה חובשים גדודיים, חלקם נהרגו, האחרים נפצעו, וזאת בנוסף לחובשים מחלקתיים ופלוגתיים שנפגעו.

  אחד הקרבות הקשים והמרים התנהל בכיבוש גבעה 113. גבעה זו ממוקמת בצומת דרכים של הכביש ממג'דל , כיום אשקלון , לפלוג'ה -  כיום קרית גת, והכביש צפון - דרום, דרך יחידה שהובילה אל הנגב. המצרים ישבו בצומת זו ובכך ניתקו את הנגב. כיבוש גבעת 113 והמשלט מעבר לכביש שכונה משלט "הצומת" אפשר שוב מעבר חופשי לדרום. כיבוש שני משלטים אלה עלו לנו בהרבה קרבנות.

  בתחילת שנת 1949 היה צריך להערך ניסוי נשק סודי על ידי חמ"ד (חיל מדע - השם הקודם של רפא"ל) במקום כלשהו בדרום הרץ. אני מוניתי כאחראי לתחנת עזרה ראשונה, למקרה ומישהו מהנוכחים ייפגע בתאונה או בצורה אחרת. לשם כך קבלתי צוות חובשים, אמבולנס ונהג.  צוות חיילי וקציני היחידה שהכינו את האתר לנו באוהלים ואילו אני יכולתי לישון ברווחת יתר על אחת האלונקות שבתוך האמבולנס.

  יום לפני הניסוי הגיע צוות המדענים והטכנאים בראשותו של סגן אלוף ג'ניה רטנר, אחד המדענים הבכירים של חמ"ד.  רטנר זה היה גבה קומה, דיבר עברית במבטא רוסי והרבה לקלל ברוסית. בבוא העת הלכתי לישון במטה העליונה שבאמבולנס ולא ידעתי את מי ישלחו למטה התחתית. בלילה הוערתי מספר פעמים על ידי נגיחות ברך של הישן למטה ובתגובה הקפצתי את אלונקתי בתנודות גוף. מלמטה נשמעו קללות עסיסיות ברוסית, ובבוקר ראיתי שזה סגן אלוף רטנר שחילק אתי את מצעי השינה באמבולנס.

  בשעות הבוקר הגיעו האורחים המכובדים, ביניהם ראש הממשלה בן גוריון ואשתו פולה, שר האוצר קפלן ועוד נכבדים מנכבדים שונים. האורחים קבלו תגי זיהוי צבעוניים מקרטון כאשר כל צבע היה מיועד לישיבה בקטע מסויים של ספסלי הצופים. כמובן שבן גוריון לא נזקק לתג זיהוי. והנה, פולה נגשה למארגנים ודרשה בכל תוקף שגם לה יתנו תג עם שמה ולא רצתה להבין שהיא תשב במקום מכובד יחד עם בעלה ראש הממשלה. בשעה היעודה בוצעו הניסויים למיניהם, ובגמר העניין חזרתי ליחידתי הצבאית. משימה זו הוזכרה בפקודות חיל הרפואה בהן ציינו אותי לשבח. בכל אופן אני נהניתי מכל הפרשה שהרחיקה אותי מספר ימים מאווירת ומתנאי השהייה במשלט,  אך ביום האחרון כנראה קבלתי עונש על נחת הרוח שנפל בחלקי, וזכיתי לעקיצת דבור שגרמה להתנפחות יד ואמה, אבל ללא תופעות לוואי נוספות.

רציחת ארבעת השומרים והמצור על הר טוב

 באחד מימי חמישי שמרה חוליה בת ארבעה אנשים כולל המ"כ באזור שכונת שמעון הצדיק. רוכב אופנוע צבאי אנגלי אשר עבר שם, התלונן שכאילו ירו עליו מהמוצב שלנו באחד הבתים. זה כמובן שקר מוחלט. לא היה לנו כל ענין להתגרות באנגלים, אשר לפי החלטת עצרת האו"ם יצטרכו לעזוב את הארץ בעוד חדשים מעטים. בכל זאת, צבא אנגלי הקיף את הבניין, הם הוציאו את ארבעת אנשינו, העלום על רכב צבאי ושחררו אותם בתוך מערבולת ההמון הערבי המוסת, על יד שער הפרחים שבחומת העיר העתיקה. אלה רצחו את בחורינו בדקירות סכין פראיות. קצין משטרה אנגלי ידידותי לנו הודיע לנו על כך ודאג להעביר את הגופות לאזור היהודי. הן הונחו בחדר המתים של בית החולים "ביקור חולים".

  אנחנו הצבנו שם משמר כבוד, לארבעת בחורים אלה, ואליהם צורפה גופתו של חלל אצ"ל אשר נפל בהגנת שכונת "ימין משה".

  במשך יום ששי המה המקום מבקרים רבים, שונים ומשונים. באו חברים לנשק מ"ההגנה". מפקדים. נכבדי היישוב היהודי. הגיעו גם הרבה עיתונאים. בשעות אחר הצהרים, לקראת כניסת השבת היה ביקור יוצא דופן. הופיע יהודי חרד מהיישוב הישן, לבושו די מרופט, לראשו כובע חורפי מצמר מקורזל. האיש נכנס, נעצר לפני הגופות, הוציא ספר תהילים ועיין בו. לאחר מכן הסתכל עלינו במבט שהביע הערצה, כבוד ורחמים. הוא ביקש לומר משהו אבל התקשה כי מסתבר, השפה השגורה בפיו, יידיש, לא הלמה לדעתו את המעמד. ברצונו לכבד אותנו, הוא השתדל מאד, ולבסוף אמר במלים מהוססות בעברית די עילגת עם מבטא אשכנזי:

  "שמא, … אולי אתם יכולים לעשות לי כבוד ולבא אלי היום בערב לסעודת ליל שבת?"

  הזמנה זו, מכל הלב שבה רצה להביע את הזדהותו ואת הכבוד שרכש ללוחמים, אפילו הם ציונים. הצורה בה הובעה לא שכחתי מאז, זה עשרות שנים, ולעולם לא אשכח.

אחרי מקרה איום זה טענה מפקדת ההגנה שאנו "זקוקים למנוחה", ונועבר לשבועיים להר טוב (כיום בית שמש). כמובן הבנו שזו רק אמתלה כדי להעביר אותנו למקום אחר שיש לשמור עליו. שבועיים אלה נתמשכו לשלושה חדשים, כי הדרך חזרה לירושלים הייתה חסומה. שיירה מאובטחת הביאה לנו הספקת 120 שקי קמח, ובדרך חזרה נהרגו כל אחד עשר הבחורים המלווים והנהגים. אנו ראינו מרחוק איך המון של אלפי ערבים זרמו במורדות ההרים לעבר הכביש, ובאלחוט שמענו את הדיווח איך הבחורים נפלו אחד אחרי השני. מאז היינו מנותקים ונצורים. כנופיית חסן סלמה ערכה מתקפה אחת עלינו והם נהדפו. כלי הנשק שבידינו היו בעיקר רובים איטלקים לא אמינים ביותר. היו מעט מקלעי ברן, הייתה מכונת ירייה אוסטרית "שוורצלוזה" מימי מתושלח, שגם אמינותה הייתה מפוקפקת. מכונה זו העמדנו על אחד הגגות וירינו לעבר ההמון הערבי שתקף את השיירה, אבל הכדורים לא יכלו לעבור את המרחק של קרוב לארבעה קילומטרים עד לנקודת ההתנפלות. בייאושנו הרב לקחנו אוטובוס קטן שהיה במקום ללא שימוש אבל תקין, וניסינו לדפן את דפנותיו בשקי חול מבפנים, כדי לחוש לעזרת הנתקפים. ברור שזה היה מבצע איבוד לדעת, אבל בטרם יצאנו כבר התברר שאין מה להציל. 

(הר טוב, יוני 1949)