בפברואר 1950 השתחררתי
משרותי הצבאי. מאז הילדות אהבתי את נושא הצילום וקיוויתי שאוכל להסתדר ולהתפרנס
במקצוע זה. הוקסמתי מאפשרויות המניפולציה בעת הדפסת התמונות. בכל אופן, כעת הייתי
צריך לדאוג לפרנסה ובלשכת העבודה שלחו אותי כאזרח עובד צה"ל למפקדת ההנדסה של
פיקוד צפון אשר שכנה על הכרמל. נהייתי קצין ניהול של המפקדה, אחראי על כמה עשרות
חיילים וביניהם 40 חיילות. בדומה ליתר ממלאי תפקיד, גם אני לא עברתי הכשרה מיוחדת
למשימה כקצין ניהול, וזאת למדתי תוך כדי עבודה. כל עוד סגן אלוף אורי צייטלין כיהן
כקצין הנדסה פיקוד צפון, היה לי גבוי מלא כי הוא לא הסתכל על דרגות או מדים, אלא
על בצוע עבודה, ובעניין זה כנראה ספקתי את רצונו, מאידך, היו מספר קצינים בדרגת רב
סרן, אותם כינה בלעג "פקידים במדים". כעבור כשנה וחצי של עבודה אצל אורי
הוא הועבר לתפקיד אחר ובמקומו נתמנה דוד לסקוב. איש זה היה אדם בעל שעור קומה, הן
מבחינה אישית ומוסרית והן מבחינה מקצועית כמהנדס ומתכנן. אלא, הוא לא היה דמות של
איש צבא. בגלל טוב לבו הוא וויתר לחיילים ובעקר לחיילות, ובכך חתר שלא במתכוון
מתחת לסמכותי. כמו כן, אותם קצינים שאורי כנה "פקידים במדים" החלו להרים
ראש ולזלזל בקצין הניהול שהיה רק אזרח. בתנאים אלה לא יכולתי להמשיך בתפקיד
והתפטרתי. תוך אותה תקופה גם עבדתי זמן מה כמפתח תמונות אצל צלם מקצועי בשעות
הערב, אלא בשכר הזעום שאיש זה שילם לא היה כדאי להתמיד. במרוצת השנים המשכתי לעסוק
בכך כתחביב, מדי פעם הפכתי את המטבח לחדר חושך ובמכונת הגדלה יד שניה עסקתי בפיתוח
והדפסת תצלומים. כעבור זמן מה השתרש נושא הצילום הצבעוני, דבר שהיה מצריך הרבה
יותר מכשירים ותמיסות שונות ולאט לאט משכתי את ידי מעיסוק זה.
בתקופת עבודתי כאזרח
עובד צה"ל המשכתי בקשרים עם אסתר וכעבור זמן מה החלטנו להתחתן. בינתיים גם
הכרתי את משפחתה, ובמיוחד התרשמתי מאמה, המוכרת לאביכם כ"סבתא
ויקטוריה". סבתא זו לא ידעה היטב עברית, אבל היא הייתה אישה חכמה וטובת לב.
מאז עלייתם ארצה ניהלה היא בית משפחה לשבעה ילדים וזכתה להערצת כולם.
באחד הימים עברתי
ברחוב יפו וראיתי שלט עם שמו של הרב רחלזון. בירור קצר העלה שזה אותו יהודי נחמד
אשר בפרנקפורט עיר הולדתי היה בעל חנות למכשירי כתיבה, ולקראת סוכות גם מכר את
ארבעת המינים, לולב, אתרוג, הדסים וערבות. זכור לי שלבית הכנסת הגיע תמיד בהדרת
כבוד, לבוש במעיל ארוך כעין קפטאן, נקי וללא רבב. ברוב צניעותו הוא לא הופיע כרב אשר למד בישיבות בליטא, אלא הרוויח את לחמו
בחנותו הצנועה. שמחתי מאד שהוא הסכים לערוך לנו את טקס הנישואין. באותה תקופה לא
היו אולמות חתונה, זלילה, תזמורות, ריקודי בטן ומה עוד, ולנו גם לא היה כסף לשכור
אולם כלשהו. דירתה של סבתא ויקטוריה הייתה בעלת שלשה חדרים גדולים ואת החתונה
ערכנו שם. הרב רחלזון הופיע בלווית שמש, והוא עצמו חבוש כובע צילינדר כפי שיהודים
בגרמניה נהגו לחבוש בשבתות וחגים. האורחים כמובן התפלאו ובחלקם לא ראו אף פעם כובע
כזה. המסובים קבלו אוכל טוב, נדמה לי שגם
היה פטפון אשר לשמע צליליו רקדו, והכל היה פיקס.
לטקס הנישואין לבשתי
את חליפתו של גיסי מנשה סידי. וזאת למה? הייתה תקופת צנע וכל מצרך ניתן לקנות
במחיר זול ותמורת נקודות שהוקצבו על ידי הממשלה. כך במזון וכך גם בלבוש. היה אפשר
לקנות בשוק השחור אבל הדברים שם עלו ביוקר ולא יכולנו להרשות לעצמנו לוקסוס זה.
בכל אופן, לצורך אירועים מיוחדים הוקצבו גם נקודות נוספות. חליפה עלתה סכום כסף
מסוים ועוד 150 נקודות בתלושים, נקודות אלה הוענקו לחתן. אלא מה - עם ישראל הרי
פיקח. אנשים נרשמו לנישואין, הציגו את אישור הרישום וקיבלו את הנקודות ובסופו של
דבר לא התחתנו. הממשלה הגיבה בכך שמתן הנקודות בוצע רק אחרי החתונה ועם הצגת תעודת
נישואין. זו הסבה שלחתונתנו לא הייתה לי חליפה משלי. החליפה הושגה אחר כך בסיוע
כספי של צה"ל. זמן קצר לאחר נשואינו גויסה אסתר לשרות מילואים במחנה צבאי
בעיר, בו לא היו סדרי מטבח והחיילים קבלו דמי אש"ל. המחנה היה בקרבת מגורי משפחתה
של אסתר, היא אכלה שם ודמי האש"ל אשר נחסכו כך סייעו בקניית החליפה אשר עלתה
עשרים וארבע לירות, ואנחנו אסירי תודה לצבא הגנה לישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה