בהר-טוב לא סבלנו רעב, הלחם היה חופשי ונאפה על ידי תושב המקום. יתר המצרכים היו במשורה. לארוחות קבלנו שלשה זיתים וקצת דג מלוח. בחוץ אספנו חוביסה וקצת פול שנותר אי פה אי שם. בגלל הנתק לא ידענו מה קורה בירושלים ובארץ בכלל. היה לנו קשר אלחוט עם ירושלים אבל זה צומצם לצרכים מבצעיים בלבד, כי ספק הכוח הייתה סוללה של מכונית. כך לא ידענו שבירושלים סובלים רעב, ואנו התחלנו לקטר. תלונותינו היו ללא הואיל, עד שפיקח אחד חיבר מברק בערך בזו הלשון: "הדתיים שבינינו מסרבים לאכול את בשר הפרדות ששחטנו". התגובה הייתה מהירה. בשמים הופיעו מטוסי פייפר זעירים, והשליכו לנו שקים עם - - - לחם. עד היום בושה מכסה את פני בחשבי על כך שהירושלמים חסכו פת מפיהם כדי לספק לנו לחם שכלל לא היה חסר לנו.
אחרי שצורפנו לחטיבת גבעתי פוזרנו למשימות שונות, אותי שלחו לקורס חובשים, קורס זה אולי הציל את חיי. באותה תקופה התנהלו קרבות לטרון האכזריים בהם ספגנו הרבה אבדות, ובקרבות אלה השתתפה גם חטיבת גבעתי, אלא אני הייתי אז בקורס. תחילה שירתי כחובש מחלקתי וכעבור מספר שבועות נשלחתי לקורס חובשים פלוגתיים. תצרוכת החובשים אצלנו הייתה רבה, כי החובש יצא לקרבות עם יתר החיילים ואף הסתכן יותר כי הוציא חיילים פגועים משטחים החשופים לאש האויב. מחסור בחובשים גם אילץ אותנו להשתתף במשימות קרב יותר מאשר כלל החיילים. תוך כדי מלחמת השחרור איבד גדודנו, גדוד 51 חמשה חובשים גדודיים, חלקם נהרגו, האחרים נפצעו, וזאת בנוסף לחובשים מחלקתיים ופלוגתיים שנפגעו.
אחד הקרבות הקשים והמרים התנהל בכיבוש גבעה 113. גבעה זו ממוקמת בצומת דרכים של הכביש ממג'דל , כיום אשקלון , לפלוג'ה - כיום קרית גת, והכביש צפון - דרום, דרך יחידה שהובילה אל הנגב. המצרים ישבו בצומת זו ובכך ניתקו את הנגב. כיבוש גבעת 113 והמשלט מעבר לכביש שכונה משלט "הצומת" אפשר שוב מעבר חופשי לדרום. כיבוש שני משלטים אלה עלו לנו בהרבה קרבנות.
בתחילת שנת 1949 היה צריך להערך ניסוי נשק סודי על ידי חמ"ד (חיל מדע - השם הקודם של רפא"ל) במקום כלשהו בדרום הרץ. אני מוניתי כאחראי לתחנת עזרה ראשונה, למקרה ומישהו מהנוכחים ייפגע בתאונה או בצורה אחרת. לשם כך קבלתי צוות חובשים, אמבולנס ונהג. צוות חיילי וקציני היחידה שהכינו את האתר לנו באוהלים ואילו אני יכולתי לישון ברווחת יתר על אחת האלונקות שבתוך האמבולנס.
יום לפני הניסוי הגיע צוות המדענים והטכנאים בראשותו של סגן אלוף ג'ניה רטנר, אחד המדענים הבכירים של חמ"ד. רטנר זה היה גבה קומה, דיבר עברית במבטא רוסי והרבה לקלל ברוסית. בבוא העת הלכתי לישון במטה העליונה שבאמבולנס ולא ידעתי את מי ישלחו למטה התחתית. בלילה הוערתי מספר פעמים על ידי נגיחות ברך של הישן למטה ובתגובה הקפצתי את אלונקתי בתנודות גוף. מלמטה נשמעו קללות עסיסיות ברוסית, ובבוקר ראיתי שזה סגן אלוף רטנר שחילק אתי את מצעי השינה באמבולנס.
בשעות הבוקר הגיעו האורחים המכובדים, ביניהם ראש הממשלה בן גוריון ואשתו פולה, שר האוצר קפלן ועוד נכבדים מנכבדים שונים. האורחים קבלו תגי זיהוי צבעוניים מקרטון כאשר כל צבע היה מיועד לישיבה בקטע מסויים של ספסלי הצופים. כמובן שבן גוריון לא נזקק לתג זיהוי. והנה, פולה נגשה למארגנים ודרשה בכל תוקף שגם לה יתנו תג עם שמה ולא רצתה להבין שהיא תשב במקום מכובד יחד עם בעלה ראש הממשלה. בשעה היעודה בוצעו הניסויים למיניהם, ובגמר העניין חזרתי ליחידתי הצבאית. משימה זו הוזכרה בפקודות חיל הרפואה בהן ציינו אותי לשבח. בכל אופן אני נהניתי מכל הפרשה שהרחיקה אותי מספר ימים מאווירת ומתנאי השהייה במשלט, אך ביום האחרון כנראה קבלתי עונש על נחת הרוח שנפל בחלקי, וזכיתי לעקיצת דבור שגרמה להתנפחות יד ואמה, אבל ללא תופעות לוואי נוספות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה