1999- טיול שורשים בגרמניה

 בספטמבר 1999 נסענו אני, והבנים אשר ויוסי לפרנקפורט בכעין נסיעת שורשים כי היה חשוב שהבנים יכירו את מקום הולדתו של אביהם, ואולי יותר חשוב היה גם שיכירו קצת מן הניחוח היהודי שדבק בנו בגולה, ובמיוחד בעיר פרנקפורט על נהר מיין, שזכתה לכינוי "ירושלים של גרמניה" בשל גודל הקהילה היהודית, ובמיוחד בשל ההווי היהודי המושרש שם. רעייתי אסתר לצערנו לא יכלה להשתתף בשל מחלה שבגינה היה עליה להיזהר.

מסיבות טכניות טסנו למינכן ושם שכרנו מכונית שבה נסענו כ 400 ק"מ עד פרנקפורט. באותה תקופה התקיימה בעיר זו תערוכה בינלאומית למכוניות ולא היה ניתן להשיג חדר במלון. הודות לאינטרנט גיליתי קיום מלון מתאים בעיר הנאו, כ - 20  ק"מ מפרנקפורט. שם התאכסנו באותו מלון שעמד בנוי בחצר רחב ידיים ומטופח עם מדשאות ועצי ליבנה. שם המלון היה Birkenhof, ז.א. חצר עצי ליבנה. רק הרבה יותר מאוחר, כאשר כבר היינו תקופה ארוכה חזרה בארץ, נתחוורה לי סמליות איומה. השם Birkenau, ז.א. "עצי ליבנה באחו" היה שמו של מחנה המוות והגזים ליד אושוויץ. והנה, בנסיעת היכרות הווי יהודי בגרמניה התאכסנו ב"חצר ליבנה"…

ביקורינו הראשון בעיר פרנקפורט היה במוזיאון היהודי שם, אשר עם המרכזת המדעית שלו, ד"ר הלגה קרון היינו מיודדים. אשר ויוסי סיירו בתצוגות השונות שם ורק בקושי יכלו להינתק. הכל עניין אותם. בפעם אחרת ביקרנו בסניף של המוזיאון, במקום בו היה בעבר הגטו היהודי עד לאמצע המאה ה – 19, והסימונים על הרצפה המחישה את דוחק המבנים בגטו זה. בקרבת מקום מצוי בית קברות יהודי ישן ובחומה מסביב הותקנו שלטים עם שמות כל היהודים מעיר זו שניספו בשואה. כעשרת אלפים. מצאתי שם שלטים עם שמות הורי ואחותי רות, שמות הדודה קלרה, דודה של אמי שהיתה כעין סבתא עבורנו, שמות שתי דודות רווקות שהיו אחיות של אבי, שמות של קרובי משפחה נוספים, ושם של ידיד נעורים שהיה כאח לי, ושמו יעקב לבנטל הי"ד. אנחנו סיירנו רגלי ברובע המגורים בו גרנו, מקום הבית שלנו כלול היום בגן החיות אשר הורחב. הגענו למקום בו עמד בית היתומים אשר מנהלו, מר איזידור מרקס הזמין את אחי יהודה ז"ל ואותי להצטרף לקבוצה שהועלתה ארצה, והודות לו נשארתי בחיים. בשעות פנויות גם טיילנו  מחוץ לעיר. בערב יום הכיפורים הלכנו לתפילת "כל נדרי", ולמחרת לפני הצהרים לבית הכנסת המפואר בפרנקפורט. הבניין וריהוטו הפנימי אמנם מפוארים ביותר, אבל אין שם התחושה הלבבית-משפחתית שהייתה בבתי כנסת שבעבר, מקומות להתכנסות אשר המבנה כאילו סכך על הנמצאים. עם גמר הצום סעדנו, והלכנו לישון עד שעה שלוש בבוקר, כאשר קמנו וחזרנו חזרה למינכן כדי לטוס משם ארצה. הנסיעה הייתה חלקה. הראות הייתה צלולה והכוכבים בשמים נצצו כפי שאף פעם לא ראיתי בבהירות כזאת וכאילו כמעט ניתן לנגוע בהם.

 זה היה שבוע מרגש, ועם כל החוויות שמחנו בהגיענו חזרה הביתה, לבית האמיתי שלנו במדינת ישראל.

סיפורו של מר ציאנורשווילי

  בשנת 1993, לאחר תום לימודי באוניברסיטה והבחינות לתאר מאסטר שעברתי בהצלחה בקשתי לעבוד בנושא השואה כמתנדב באוניברסיטת חיפה. ידידי ד"ר, ואחר כך פרופסור אשר כהן ז"ל היה מנהל המחקר של מכון שטרוכליץ לחקר השואה של האוניברסיטה והוא צירף אותי לקבוצת מתנדבים אשר עסקו בנושא זה. לצערנו הרב אשר נפטר בשלהי שנת 1996. עבודת המתנדבים נמשכת. האווירה בעבודה נעימה וזה גם כעין מפגש של אנשים מבוגרים אשר מאחוריהם שנות חיים רבות ומלאות חוויות. מדי פעם מתקיימים כנסים אקדמיים אשר בהם מרצים ממיטב החוקרים וגם זה נושא מעניין ומרתק. בנוסף לעבודה באוניברסיטה פעמיים בשבוע עסקתי גם במחקר עצמאי ופרסמתי מספר מאמרים בכתבי עת העוסקים בשואה.

  ברצוני להזכיר גם את פרופסור יואב גלבר, אדם ומדען מקסים. יואב היה בזמנו ראש מכון שטרוכליץ לחקר השואה עד שהוחלף על ידי אשר ז"ל. הוא בעל יידע פנומנלי ורב גווני, פרסם ספרים בנושאים שונים. בין היתר הוא חקר את נושא יהודי גרמניה בישראל, נושאים צבאיים למיניהם, תולדות המודיעין בארץ ועוד ועוד. בתקופת לימודי היה הוא המרצה המועדף על ידי כי בנוסף להרצאות וסמינרים מעניינים ומאלפים הוא גם בן אדם בעל אישיות מקסימה. אדם צנוע וידידותי אשר למרות עיסוקיו המרובים תמיד מוכן להאזין לזולת, אם פרופסור , אם מרצה או אם סתם סטודנט.

בקשר ללימודי ולחקר השואה ראוי לספר על חוויות מר ציאנורשווילי במלחמת העולם השנייה ואיך ניצלו חייו.  לא מדובר כאן על רצח 000 000 6 יהודים והרג חסר מעצור של יצורי אנוש אחרים, בני גזע נחות בעיני הנאצים. להיפך, דווקא אי רציחה במקרה זה מגלמת בצורה סוריאליסטית את העומק התהומי של רתימת המדע והתרבות למכונת ההשמד החייתית. אדון ציאנורשווילי נשאר בחיים ואף זכה לעלות ארצה.

ציאנורשווילי, אדם שקט ומופנם ובעל תווי פנים עדינים, עור קצת כהה וחזות כשל קווקזי. הוא ורעייתו גרו בחיפה והיו שותפים בקולנוע עממי החכור מההסתדרות בשכונת נווה שאנן. שמעתי אותו לדבר יידיש שוטפת. בשיחה שהתפתחה  תמהתי על הקשר בין השפה לבין שמו המצביע על מוצא מגרוזיה, הוא ספר שאבי סבו בא מגרוזיה, אבל הוא עצמו נולד וגדל ברוסיה האירופית. שמו ומראה פניו אף הצילוהו מרצח על ידי הנאצים, וכך השתלשלו הענינים.

במלחמת העולם השנייה הוא שרת בצבא האדום, נפל בשבי הגרמנים ונשלח עם שבויים רוסים אחרים למחנה שבויים. בהיותו יהודי הוא חשש ממות בטוח, ולכן טען בעת המיון שהוא מוסלמי, וזה גם מסביר את היותו נימול. אי ידיעתו את מנהגי הדת תרץ באווירה האנטי דתית שבברית המועצות והוא חונך חינוך חילוני לחלוטין. הגרמנים נטו להאמין לו אך עמיתיו הרוסיים הלשינו עליו שהוא יהודי, בכל זאת ציאנורשווילי התעקש בטענתו למוצא מוסלמי.

הגרמנים הם אנשים יסודיים. הם אמנם רצחו על שמאל ועל ימין ואין כל חשיבות לרצח אדם נוסף אשר בכל מקרה הנו "נחות גזע", אבל סדר חייב להיות. ואולי אף חשבו לצרף אותו לחטיבת המוסלמים הבוסנים אשר גוייסו בעצת המופתי ושרתו בצבא הנאצי.

וכך זומנו רופאי ס.ס. ואנשי מדע, אנתרופולוגים. אלה בדקוהו, מדדו את היקף הגולגולת, את מבנה עצמותיו, חקרו, דרשו והשוו, לא הגיעו למסקנה ברורה, ולא יכלו לפסוק שהוא יהודי. סדר חייב להיות, אנשי המדע לא יכלו לפסוק חד משמעית ולכן אין להרוג אותו - אולי בהמשך תמצא תשובה ברורה, ועד אז חייו נתנים לו.

התשובה הברורה לא נמצאה. המלחמה נסתיימה, ידידנו שוחרר וזכה לעלות ארצה. איני יודע אם יבינו אי פעם על בוריים את כל מניעי הנאצים בפעילותם השטנית. אי רציחתו של ציאנורשווילי יכולה אולי לשמש חוליה בשרשרת אירועים בהם מעשה בודד מהווה מדגם לרצף פסיכופאטי של רוצחי עם.

92' הנסיעה לפרנקפורט- גילויים חדשים על המשפחה וביקור בבית הקברות היהודי

 בשנת 1992 בקרנו, אסתר ואני בגרמניה לפי הזמנת עיר הולדתי פרנקפורט על נהר מיין. המארחים דאגו לפינוקים רבים, אבל יותר חשוב מכל בילוי הפנאי היה המפגש עם קבוצת מורות ומורים, אנשים העוסקים בחקר יהודי המקום והורגש שבאמת אכפת להם. הייתי מעונין למצוא מסמכים כלשהם בקשר למשפחתי, אלא העיר פרנקפורט הופצצה באופן שטתי וארכיון העיר נהרס ונשרף. תיקיית הגסטפו נשרפה על ידם ביום 25 למרץ 1945, בטרם ברחו מפני כוחות הכיבוש האמריקניים. אחד המורים שהכרנו בעת שהותנו, מר גוטפריד קוסלר, הבהיר לי שהתכתבויות של משרדי הממשלה הופצו גם לגורמים נוספים, כגון משרד האוצר אם דובר על החרמת רכוש או על אישור הוצאת טובים בעת הגירה אפשרית. מסמכים כאלה מצויים בארכיון הממלכתי של מדינת הסן אשר בעיר וויסבדן בקרבת פרנקפורט. נסעתי לשם, ואכן נמצאו שני תיקים של משפחתי אשר חידשו לי דברים שלא ידעתי. בתיק של משרד האוצר בנוגע לצו מיום 4 לנובמבר 1941 בקשר לשמירת כספם של היהודים בחשבון חסום, השיב אבי בכתב ידו המוכר לי, שאין לו כסף. אין לו גם פרנסה כי הוא לקה באירוע מוחי אשר מנע ומונע ממנו לעבוד. לא ידעתי עד אז על אירוע זה אבל בהחלט אפשר להבין שזה קרה. הלחץ של הנאצים, הצורך שאדם גאה ייעזר בשרותי סעד, שלשה ילדים מבין החמישה נמצאים בחו"ל, בת אחת נמצאת בהכשרה במקום מרוחק והבת הקטנה - אני מעריך שגוייסה לעבודת כפייה. תיק אחר עסק בהתכתבות בענייני הגירה. מצוי שם אישור של המשרד הארצישראלי שאבי פנה לשם הגירה לארץ ישראל. כיום ברור, וסביר שגם אז כבר היה ברור שלא היה לו כל סיכוי לעלות ארצה. מבחינה פורמלית לא היו רשיונות עלייה, וגם לא יכלו לצרף אותו לרשימת היוצאים בעלייה בלתי לגלית כי חסרו שני הנתונים:

האחד - היותו חבר, וצעיר לימים בתנועה הציונית. או -

השני - יכולתו לתרום סכום כסף משמעותי כדי לעזור במימון קבוצת העולים הבלתי לגליים.

הפניה למשרד הארצישראלי ואישור משרד זה בדבר הפניה נעשו כנראה כדי לרצות את הגסטפו אשר דרשו מהיהודים להגר, אחרת ישולחו למחנה ריכוז. בתיק המסמכים נמצאת גם רשימת הספרים אשר אבי הגיש לגסטפו לאשור הוצאתם, והאשור אכן ניתן. אלה היו ברובם ספרי קודש למיניהם וכן ספרי היסטוריה יהודית.

  תוך כדי השהייה בפרנקפורט בקרנו גם בבית הקברות היהודי, למעשה ישנם שני בתי קברות סמוכים זה לזה. האחד, בו נקברו מתי הקהילה הכללית וחומה הפרידה בינו לבין בית הקברות של הקהילה הנפרדת החרדית. רצה הגורל, או אצבע מהשמיים, ובימי מלחמת העולם כאשר בנות הברית הפציצו את העיר פרנקפורט, נפלה אחת הפצצות בבית הקברו. ומה עשתה? פגעה בחומה המפרידה ויצרה מעבר בין שני החלקים. הנזק לא תוקן עד היום וכך ישנו מעבר ישיר מהחלקה הכללית לחלקה החרדית. אנחנו הלכנו לבית הקברות כדי לבקר בקבר סבי, אב אבי יוליוס הירשברג אשר נפטר בשנת 1924. שומר ואחראי לבית הקברות היה עיתונאי וצלם לא יהודי בשם הנס מאיר-אודה, איש זה גם כתב ספר על בתי קברות יהודים. בכניסה יש לו בית מגורים קטן. צלצלנו, האיש קבל אותנו בסבר פנים יפות, ותוך דקה מצא את רישום חלקת סבי ז"ל, והדריך אותנו לשם. במעבר בין חצר ביתו לחלקות הקבורה היה שער וליד השער הוצב מיכל עם אבנים קטנות. בעברנו שם הוא שאל אם אנו אולי נרצה לקחת אבן כדי להניחו על הקבר כפי שנהוג. בלבי לעגתי להסדר זה, כי פשוט רציתי לקחת אבן מקרבת הקבר ולהניחו. מאיר-אודה לא הגיב, הלכנו בשקט לחלקת הקבר שהיא די מרוחקת מהכניסה. כמובן לא הצלחתי למצוא אף אבן, כי הכל היה נקי ומסודר. נאלצתי לחזור כפי שבאתי, בכניסה לקחתי אבן מהמיכל וחזרתי, שם המתינו אסתר ומאיר-אודה.

שיעור בהיסטוריה- החטיבה היהודית הלוחמת והפלוגות הארצישאליות

בשנת 1988 ביקרנו שוב בארצות הברית, והפעם זה היה בעיקר לשם ביקור אצל אשר ומשפחתו אשר שהו שם לרגל שנת שבתון. ביקור דומה ערכנו אצלם בשלהי שנת 1995. היינו אמורים לשוב ארצה ביום 7 לינואר 1996, אך סופת שלגים קשה מנעה את המראת המטוס וכך היינו אורחי חברת אל-על במשך יומיים, בניו יורק הלבנה העוטה מעטה שלג עבה ביותר אשר השתיק את התחבורה. ביום 12 ליולי 1996, כחודש ימים לפני שוב משפחת אילון הצעירה ארצה, נולד שם למ"ט בנם עמית-ישראל שהוא הנציג האמריקני של המשפחה.

  ביום 9 למאי 1985 נערך בתל אביב כנס לציון 40 שנה מתום מלחמת העולם השנייה.                                                                                                        

במלחה"ע השניה השתתפו כ – 000 30 יהודים ארצישראליים במלחמה נגד היטלר במסגרת הצבא הבריטי. תמיד מהללים ומפארים את אנשי החי"ל (חטיבה יהודית לוחמת, מוכרת גם בכינוי "בריגדה")אשר נלחמו תחת דגל כחול-לבן וראויים לכל תהילה, אבל ממעטים שלא בצדק באיזכור אלפי חיילי השרות אשר היו מאורגנים במסגרת פלוגות ארצישראליות, מבלי להשתייך לחטיבה היהודית הלוחמת.

  מה קרה?

    מאז פרוץ המלחמה בערה בעצמות רבים אש הנקמה והרצון העז להילחם בנאצים, ורצוי במסגרת פלוגות ארצישראליות. נוצרו יחידות עזר כגון פלוגות חפרים, תובלה, הנדסה, חיילים שרתו בחילות האוויר והים וכו' ואלה מלכתחילה לקחו חלק בפעולות בחזית. ישראלים נהרגו ונשבו ביוון. השתתפו בקרבות אל-עלמיין, היו בטוברוק הנצורה (שם ביקר צ'רצ'יל וראה אותם בנמל, על כך העיר: You are unloading history""),  השתתפו בפלישה לאיטליה, טבעו בים כאשר אוניתם נפגעה מטורפדו ו 143 חיילים ארצישראלים מפלוגת התובלה 462 ניספו בהפלגתם למלטה.

  נכון, תמיד רק במה שכונה "חילות עזר".

לעומת זאת היה ניתן להתגייס לגדודים ארצישראליים שהיוו יסוד לחי"ל (חטיבה יהודית לוחמת) ואלה היו חילות רגלים (אינפנטרי) ולא חילות עזר. הנהגת היישוב דרשה להקים כח יהודי לוחם, ואילו האנגלים מסיבות פוליטיות התנגדו, וארגנו חיילים אלה בגדודי שמירה בעורף (גדודי ה"באפס") ועד לסתיו 1944 לא קידמו אותם לחזית.

  אנשי היישוב אשר רצו להילחם, לנקום, לפרוק את המועקה, הועמדו לפני הברירה לציית לצו היישוב ולהתגייס לדרג עורפי מובהק אפילו שנמנה על כוחות החי"ר, או להתגייס לחילות עזר אשר זכו להיות בחזית. עובדה היא, שהחי"ל הוקמה שנים לאחר צאת חילות העזר לשדות הקרב ורק לקראת סוף המלחמה הוסעו לחזית איטליה, שם קבלו גיזרה, לחמו בעוז ושילמו בהרבה קרבנות הטמונים עדיין בבית קברות צבאי ברוונה.

  הצעיר אשר ביקש להשתתף בפעילות קרבית נגד הנאצים, לא ידע מתי ייאותו האנגלים להקים מסגרת צבאית ארצישראלית טהורה - אם בכלל.

  בגמר המלחמה נעשה רבות על ידי כל המסגרות הצבאיות בסיוע לפליטים שרידי השואה ופעילות למען עלייתם ארצה. כל המסגרות השתתפו בכך ויחידות העזר בשום אופן לא פחות מאשר אנשי החי"ל. בין היתר הם הובילו את המיועדים לעליה בלתי לגלית לנמל "לה ספציה" ובחלקם נתפסו על ידי הבריטים ונדונו למאסר. הם זכו לפגוש משוחררי מחנות באיטליה עוד זמן רב לפני בא החי"ל לשם, ויכלו לסייע להם.

  השאלה בכל פשטותה וחריפותה היתה איפוא האם להענות לצו מוסדות היישוב על כל פרטיו ולסכן סיכוי וזכות להלחם בנאצים, או לעשות זאת במסגרות נוספות.

  קשה לי לומר מי צדק. אני עכ"פ התגייסתי לחיל הנהגים ואינני מצטער, אבל צר לי שהגורמים הקובעים ממעטים מחלקם של אלה אשר לא נלחמו במסגרת החי"ל וגורמים לעוול ולהטעיה והמעטה באשר לפעילותנו.

  בכנס לציון 40 שנה מתום מלחמת העולם השנייה השתתפו ותיקי החיילים הארצישראלים מכל היחידות שבצבא הבריטי אשר תרמו כל אחד את חלקו, אך רק אנשי החי"ל נשאו את תג שרוול שלהם ובכך בלטו. וזה פשוט חורה.

התואר בלימודי ארץ ישראל ולידת הנכדים

 בשנים הבאות נסעתי עוד מספר פעמים למשימות שונות בחו"ל, הנסיעה האחרונה בתפקיד הייתה בשנת 1976, אז כבר הייתי בן 53 שנה ותפקידי האבטחה בוצעו על ידי בחורים יותר צעירים אשר אומנו במיוחד למשימות אלה.

  העבודה הרגילה הייתה מעניינת אבל בכל זאת שבעתי מאותו עיסוק, מה עוד שנתקבלו סדרי עבודה חדשים אשר צמצמו את מרחב הפעילות החופשי, ובמובן זה גם צמצום פעילות יצירתית. הכל היה צריך להעשות בהתאם להנחיות, הנחיות אשר לא תמיד תאמו את הצרכים המקומיים. בחיפה גם לא הייתה אפשרות קידום, לשם כך הייתי חייב לעבור לתל אביב. סברתי שמוטב להישאר בחיפה, למקרה שהבנים, או אחד מהם ירצו ללמוד בטכניון, יוכלו להמשיך לגור אתנו ונוכל לעמוד בדרישת דמי למוד. מאידך, אם נגור באזור תל אביב והם ירצו ללמוד בטכניון, נתקשה לעמוד בעומס הנטל הכספי של שכר לימוד, דיור ומזון.  בדקתי עבורי אפשרות ללמוד הדרכת תיירים. מקצוע זה נראה לי מעניין, ובעקר מפני שהיה קשור בנסיעות וטיולים ברחבי הארץ. קבלתי אשור ממקום העבודה ללמוד בקורס מדריכי תיירים, ולאחר בחינה גם נתקבלתי לקורס זה. בדקתי את מערכת השעורים והתברר שעומס הלמודים אינו מאפשר לי המשך עבודה סדירה, לכן נאלצתי לוותר על כך.

  בשנת 1981 נסענו אסתר ואני לסיור מקיף בארצות הברית. לשם כך קנינו "ויזה" בלתי מוגבלת, ז.א. מינוי טיסות במספר בלתי מוגבל וכך טסנו ממזרח המדינה הענקית הזו עד לחוף המערבי, ובדרך יותר צפונית חזרנו שוב מזרחה. באתרים מעניינים במיוחד שכרנו מכונית, ביקרנו בקניון הגדול, מספר ימים סיירנו בסן פרנציסקו, משם דרך סולט לייק סיטי לפרק ילוסטון שגודלו כשליש מגודל מדינת ישראל. מסולט לייק סיטי טסנו לבפלו, ביקרנו במפלי הניאגרה ונסענו משם ומסביב לאגם ענק דרך טורונטו למונטריאול ומשם לבוסטון לידידינו משפחת ארונסון. כמובן ביקרנו בניו יורק ואצל אחותי בוושינגטון. השתהינו ליממה בלס וגס, כך גם בלוס אנג'לס שם נפגשנו עם האחיין רון אוברמן אשר הזמין אותנו למסעדות פאר של שחקני הוליווד. בניו יורק נפגשנו עם בן דודי מנפרד (בובל) פלאוט, אדם נהדר אשר לצערנו נפטר זמן לא רב לאחר מכן. גם אשתו בלנקה הלכה לעולמה. אין לנו קשר עם ילדיהם גבי, הוא כנראה עוסק בבורסה או ביהלומים. הבת לאה נישאה לרופא חרדי וילדה לו המון ילדים, הידיעה האחרונה משנת 1994 מסרה על 9 צאצאים. הבת הקטנה אווה-חוה נישאה גם כן לאדם דתי בארצות הברית.

   כשבועיים אחרי שובנו ארצה התחתנו אשר ואריאלה במזל טוב, ועד לכתיבת קורות חיי נולדו להם שלשה ילדים, ולנו שלשה נכדים נהדרים. הדס הבכורה נולדה בשנת 1984. רותם, ילידת 1988, ואילו עמית-ישראל נולד בארה"ב בשנת 1996.

  בשנת 1983 החלטתי לפרוש מהעבודה, לרשותי כבר היו מלא זכויות הפנסיה והחל מגיל ששים היה אפשר לצאת לגמלאות. נרשמתי ללימודים באוניברסיטת חיפה, לחוגי לימודי ארץ ישראל והיסטוריה של עם ישראל. הלמודים התחילו באוקטובר 1983 ומאד נהניתי. דווקא בעת ההיא התפתח אצלי ירוד (קטרקט) ותוך מספר שבועות ממש התעוורתי בעין ימין ונאלצתי לעבור ניתוח להשתלת עדשה. לא יכולתי לגשת לבחינות סמסטר וגם אחרי הניתוח נדרשה העין למנוחה של שנים עד שלשה חדשים. נאלצתי להפסיק את הלמודים וחזרתי לעבודה, כי פרישתי הפורמלית טרם בוצעה. בשנת 1985 פרשתי סופית וחזרתי ללמוד באוניברסיטת חיפה, שם סיימתי תאר ראשון בלמודי ארץ ישראל ותולדות עם ישראל, והמשכתי בלמודי תואר שני אותו סיימתי בחוג לתולדות עם ישראל.

  תקופת הלימודים הייתה מעניינת וגם היוותה תעסוקה כמעט מלאה. בגמר הלמודים ולאחר קבלת התואר הצטרפתי לצוות מתנדבים העוסקים בחקר השואה ובדוקומנטציה.

  אחד המניעים העיקריים ללמוד היו השאלות שהטרידו אותי לאחר השואה, ואולי גם מוסר כליות על שאני זכיתי להימלט ולשרוד, ובני משפחה אחרים לא זכו. את ההווי של חיי היהודים בערי גרמניה עד תחילת שנת 1939 הכרתי באופן אישי. האסון שהתרחש על יהדות גרמניה החל מתקופת הגירוש והשילוח ההמוני באוקטובר 1941 ולאחר מכן, הצטייר כתהום שקשה לי לחקור ולבדוק. בין לבין, דהיינו בין אפריל 1939, חודש עלייתי ארצה, לאוקטובר 1941 היו שנתיים וחצי, ולחלק מיהודי גרמניה אשר שולחו בשנת 1942, נותרו עוד שלוש שנים ואף מעט יותר. בשנים אלו הם התקיימו איכשהו, בצרות איומות, אבל התקיימו. רציתי לדעת מה היתה צורת חייהם. איך קמו בבוקר ומה עשו עד שהלכו לישון. איך היו חיי הקהלה. איך התקיימו מבחינה גופנית, ובעקר איך התבצעו פעולות הסעד העניפות שאורגנו על ידי היהודים עצמם. האם היו חיי תרבות ואיך אלה התנהלו? כל זאת בקשתי לברר ולשם כך נזקקתי לכלי מחקר שהקנו לי הלמודים באוניברסיטה. עבודת המסטר שלי, התיזה, נסבה סביב ענין זה, דהיינו חיי היום יום. בעבודה זו ניתנת לפחות תשובה חלקית לשאלות קורות היהודים בערים בתקופה הנדונה. הלמודים כשלעצמם היו גם חשובים, אפשרו תעסוקה ופעילות מוחית.

בשנת 1985 נישאו יוסי ואופירה. גם להם נולדו שלשה ילדים מקסימים: ניצן הבכורה, נולדה

ב 31 לדצמבר 1986 ובשנת 1989 נולדה התאומים , ירדן הבן ומעין הבת.