אפילוג

ס י כ ו ם

   הובא כאן תיאור חייו של אדם רגיל אשר חייו התנהלו בדומה לחייהם של הרבה אנשים אחרים. שנות הילדות והנוער בגולה וחלק מהשנים שם התנהלו באווירת דיכוי. אחר כך הייתה העלייה ארצה ותקופת התערות עד שהרגשנו שזה הבית שלנו. מלחמת העולם השנייה היה אירוע טראומטי שנמשך והתמשך למשך שש שנים בקירוב. בתחילה היו שנות הניצחון של הנאצים ואפילו היה חשש שצבאותיהם תחת פיקודו של פילדמרשל רומל יגיעו הנה לארץ ישראל.

במחצית השנייה של מלחמה איומה זו הייתה ידם של בנות הברית על העליונה והיה ברור שהנאצים יפסידו, אבל האנשים לא חשבו שזה יארך זמן רב כל כך. מעל לכל היתה העננה הכבדה והחשש לגורלם של משפחותינו ושל כלל העם היהודי באירופה הכבושה. על מחנות ההשמדה עוד לא ידענו, אבל היה ברור שהמוני יהודים לא יזכו לשחרור וימותו כתוצאה מהמלחמה, אם במחלות ואם ברעב או במעשי אכזריות של כוחות הכיבוש. אחר כך גם נודעה האמת האיומה על תהליכי ההשמדה.

   כאן בארץ התמודד היישוב היהודי עם האנגלים אשר גזרו על העלייה, והרי היה ברור לנו שארץ ישראל חייבת לשמש מקום מקלט ליהודים אשר שוחררו בחו"ל, ואנו זקוקים למדינה ככל העמים כדי שהשואה לא תחזור על עצמה. באותו זמן זכינו למנהיג דגול, לדוד בן-גוריון אשר בגדולתו ובחזונו הבין שלא מספיק לאפשר ליהודי אירופה ששרדו להגר לארצות מקלט כגון אמריקה, אלא  יש להעלותם ארצה, אף שהחיים הצפויים להם כאן יהיו קשים וגם מסוכנים. ואכן, במלחמת השחרור נפלו הרבה בחורים צעירים מיד לאחר הגיעם הנה.

   לי באופן אישי היו ששה אירועים שהטביעו את חתמם על החיים, מהם שלשה ציבוריים ושלשה פרטים.

  האירועים הציבוריים היו עצם העלייה ארצה, סיום מלחמת העולם השנייה וקום המדינה.

האירועים הפרטיים היו הנישואין, לידת אשר ולידת יוסי. היתר הוא תוצאה מכל אלה.

   במשך שנות חיים ארוכות חלו מהפכים עצומים בצורת החיים. חל הקידום הטכנולוגי העצום וחלה התבגרותם המהירה של ילדים ונוער אשר נגזלו מהם שנות התמימות שהיו מנת חלקם של בני הנוער בדורות קודמים. על אף שינויים אלה נותרו עקרונות יסוד. יש חשיבות ליושר והגינות, לאמינות ולנאמנות ולמורשת עמנו. בינינו ישנם יהודים דתיים ויהודים חילונים, וישנם גם אנטי-דתיים המתכחשים לכל מורשת דורות היהודים שהיו לפנינו. מורשת זו חשובה גם ליהודי חילוני, ובלעדיה יחסר אחד מיסודות זהותנו היהודית. בראש כולם אין לשכוח שאנו בני ובנות העם היהודי, ומדינתנו היא מדינת ישראל כנחלה לעם ישראל היושב בה והיא חוט שדרה ליהודים הנמצאים בגולה. בלי אותה מדינה חס ושלום, גם גורל היהודים היושבים בגולה רע ומר, והם נתונים ללעג כבני עם אשר אין לו מדינה.

  לעתים נדמה שלא הכל מתנהל כפי שהיה צריך אלא בחיי מדינה כמו בחיים בכלל יש עליות ויש ירידות. עליכם לדאוג שהעליות תגברנה על הירידות ולא להיות מושפעים ממגמות כלשהן של התנהגות גרועות. התנהגות טובה, אהבת המולדת וכיבוד ערכי הדת והזהות היהודית יהוו דוגמה לסביבה ובכך השפעתם הברוכה.

ובנימה אישית,

היה לי את הכבוד להיות ה"פה" של סבא בשנה וחצי האחרונות.

בשנת 2005 סבא כתב את זכרונותיו והביא לכל משפחה עותק, כולנו אמרנו תודה, אך ישר שמנו את העותק באגף הספרים המרוחק.

רק כאשר סבא נפטר, הוצאנו את הספרים והתחלנו לקרוא בשקיקה, חלק מהסיפורים שמענו בגרסה זו או אחרת במהלך השנים, אך מרבית הסיפורים השאירו אותנו פעורי פה.

בשנה וחצי האחרונות זכיתי להכיר את סבא מחדש, לעומק. ההערכה אליו גברה כמו גם האהבה והגעגועים.

תודה סבא, על מורשת נפלאה שהשארת לנו, ואנחנו מצטערים שלא זכינו להעריכה בעודך בחיים.

אוהבת מלא ומתגעגעת

ניצן

סיפור קטן.. לפני הסיום..

הסיפור שדלהלן אינו משתלב בקורות חיים אישיים, אבל כדאי לספרו.

בשנת 1963 הוצבתי לתפקיד בטחוני בגרמניה ומסבה מסויימת הייתי חייב לשהות זמן מה בבלגיה. כך שהיתי כחדשיים וחצי בשגרירותנו בבריסל ועסקתי במשימות שונות, מהן פחות חשובות ומהן יותר חשובות. השגריר היה עמיאל נג'ר, דיפלומט ותיק ומנוסה. בראש הנספחות הכלכלית היה נירגד, אדם סימפטי אשר הועבר לתפקיד נציגותנו באו"ם בניו יורק ולקראת עזיבתו את בריסל נערכה לו מסיבת סיום בצורת קוקטייל. משפחתי טרם הצטרפה אלי, וכך עמדתי בפינה כלשהי עם הכוס ביד ואחת הידיים בכיס – כפי שנהוג. תוך כדי המסיבה נכנס אדם כבד גוף בחליפה כהה מחוייטת היטב, ועל הבטן מצד לצד שרשרת זהב. המזכירות התלחשו שהנה גוטמן בא, ולי הסבירו שכדאי לשים לב לאורח זה. ובכן, האדון הנכבד הסתובב בין הקהל והחליט להטיל עוגן על ידי, משום שהייתי בשבילו פרצוף לא מוכר. הוא פנה לאחת הבנות ושאל באנגלית: Won’t you introduce me to this gentleman? יעני– אולי תגידו לי מי זה? אז הצגתי את עצמי בשם, ולשאלת האורח על מעשי השבתי מניה וביה שאני עוזרו של נירגד. זה כנראה גירה אותו, והוא הצהיר באנגלית, שאם כן, יהיו לנו הרבה ענינים לעסוק בהם בעתיד. דרך אגב, האיש היה קרוב משפחה לבן-יהודה, מחדש השפה העברית, ובעצמו דיבר עברית שוטפת, אבל אנגלית כאילו נשמעת יותר אצילה. עברו מספר דקות והוא שוב התקרב אלי והתפתחה שיחה. תחילה דיבר באנגלית וזו לא היתה בעייה בשבילי. מאנגלית עבר לצרפתית, אבל היות והוא טיפוס שבעיקר רוצה להשמיע את עצמו לא הייתי צריך לטרוח הרבה, והגבתי במעט הצרפתית שלי: כן, בטח, ועוד איך, וכאלה ביטויים שגורים וריקים. אז את המבחן הצרפתי עברתי, והאדון עבר לאיטלקית. לא סיפרתי לו שבמלחמת העולם שרתי שלוש שנים באיטליה. כאן כבר לא הסתפקתי במספר מלים בודדות אלא השבתי לו במשפטים ארוכים יותר. נראה שגם מבחן באיטלקית עברתי היטב, והוא עבר – כן, ניחשתם, הוא עבר לגרמנית. אז מה לעשות שבעוונותי נולדתי שם והשפה פשוט שגורה בפי כשפת אם? אחרי מבחן זה המשכנו לשוחח בעברית. פתאום ראה גוטמן מכר כלשהו, הוא קרא לו ואמר שחובה עליו להכיר אותי. האיש היה משהו בסחר בינלאומי והתגורר בסביון של פאריס, בשכונה נויי סור סיין, יעני NEULLY SUR SEINE .

בתום שיחתנו העיר מיסטר גוטמן שהשיחה היתה כה מענינת ושזו הפעם הראשונה הוא מקדיש לאדם יחיד עשר דקות במסיבת קוקטייל. אני לא אמרתי לו שעבורי זו גם הפעם הראשונה, שאני בכלל משתתף במסיבת קוקטייל.

 

  במסגרת אירועי שנת היובל למדינת ישראל הוזמנתי לכנס חטיבת גבעתי אשר במסגרתה נלחמתי במלחמת השחרור. הכנס יועד לאנשי החטיבה על דורותיה: לוחמי תש"ח, אנשי החטיבה הסדירה ואנשי המלואים שלה.

  ביום 11 ליוני 1998 נסענו לגבעת ארנון, זו גבעה 113 בקרבת קבוץ נגבה אשר נכבשה על ידי פלוגה ג' של גדוד 51 במחיר קרבנות רבים. צורך הכיבוש היה בלתי נמנע כי גבעה זו שלטה על צומת הדרכים בה עבר הכביש לנגב ובשליטת המצרים עליה נותק מעבר זה. הגבעה נקראת כעת "גבעת ארנון" על שם אחד המפקדים אשר נפל, ושם הוקם גם יד לנופלים.

 

  בדרך לשם כבר נפגשנו עם אחדים מחברנו דאז, ובעת המפגש נתוספו עוד אחדים. לא את כולם זיהינו ברגע הראשון - הרי עברו חמישים שנה, וכמובן גם אנחנו לא היינו מיד מוכרים לעמיתים אלה.

  בבואנו לגבעה התישבנו מספר שעות בשמש ויוש, מי שהיה אז מפקד פלוגה ג' , הסביר את מערכת הקרבות של הגדוד. אחרי הסבר כל קרב משמעותי הוקראה רשימת הנופלים, ולצערנו זו רשימה ארוכה.

 לקראת ערב הוסענו לאצטדיון שבמערב ראשון לציון, שם נתאספו כל ותיקי החטיבה שנותרו ובאו והנלוים אליהם, אלה כובדו והושבו בשורות הראשונים. מבין המפקדים דאז נכחו גם צ'רה - ר/אלוף בדימוס צבי צור, מי שהיה בזמנו מפקד גדוד. היה ציץ', לימים אלוף להט, מפקד גייסות השריון ואחר כך ראש עירית תל אביב, פונדיק שהיה מפקד גד' 53 ואחרים. מאחורנו היו אלפי חיילי החטיבה הסדירה של היום וגם הם תרמו לאווירה הנעימה .  דברי ברכה נאמרו על ידי האלוף סמיה - אלוף פקוד הדרום, מפקד חט' גבעתי הנוכחי אל"מ שליינר, ס/ר' עירית ראשון לציון והאחראית האזורית של הועד למען החייל. על במת ענק הופיעו אחר כך חיילי צוות ההווי של החטיבה והנעימו במשך כשעה וחצי בשירים וריקודים בליווי תזמורת נהדרת. כמובן שגם הופיעה זמרת המלחמות- יפה ירקוני, אשר בזמן הקרבות של תש"ח היתה חיילת בצוות החי"שטרון והרבתה להופיע בפנינו, במיוחד ערב המבצעים הגדולים. 

 לקראת סוף המופע בשעה עשר בערב, חלקו החיילים פרחים לנו, לזקנים. לאחר מכן התפזרנו, וראוי לציין שעל אף השתתפות האלפים עבר הכל בסדר וללא הפרעות. בצאתנו מהאצטדיון קצת התקשינו למצוא את האוטובוס שלנו, כי שם עמדו עשרות רבות, ואולי מאות של אוטובוסים. הביתה הגענו קצת אחרי חצות, וזה יותר מוקדם מכפי שחשבנו. האירוע השאיר משקע נעים.

מפגשים מעניינים במרוצת השנים- חלק ב'

הרי מפגש נוסף, גם עם עבר איטלקי, עם רופא ועם צה"ל.

  בתקופת שהותנו האחרונה בשרות הוד מלכותו באיטליה, שהינו באזור בנוונטו כמאה ק"מ מנפולי. בפרבר של נפולי היה בית חולים צבאי מס. 92 ובו שרתו חיילות ארצישראליות כאחיות מעשיות, כמובן שהן היו מבוקשות מאד על ידי חיילנו שחיפשו את קרבתן. אחת מהן, פ. הייתה ידידתו-חברתו של סמל מחלקתנו יוסי נ. ומדי פעם גם התארחה אצלנו בבנוונטו. לשם כך נסע אחד מחיילנו במכונית טנדר של יוסי נ. לנפולי כדי להביא, ואחר כך גם כדי להחזיר אותה. גם אני הבאתי והחזרתי אותה פעם אחת. בדרך שוחחנו, אכלנו דובדבנים ונהנינו מהנוף, וטווינו חלומות על מעשינו בארץ אחרי שנשוחרר מהשרות הצבאי. זו אחת האפיזודות אשר במרוצת השנים נשתכחה, מה עוד שהיינו טרודים בבעיות פרנסה, בשרות זה או אחר ב"הגנה" ואולי היו גם כאלה שהשתייכו לאצ"ל.

  פרצה מלחמת השחרור ולאחר מצור הר-טוב צורפנו לחטיבת גבעתי שבמסגרתה נלחמנו בדרום, עד לקו פלוג'ה - מגדל (כיום אשקלון). הלחימה הייתה קשה וכמעט רצופה. באחת ההפוגות סיפר לי רופא הגדוד, זה כבר לא היה קלברזי אלא דר' פלוני שמוצאו מאוסטריה, שבשבת הקרובה תבוא ארוסתו  ותבלה אתו את השבת במסגרת גדודנו. בבוא העת התקרב האמבולנס הנהוג בידי דר' ג', דלת נפתחת ומי הארוסה היוצאת, - כמובן ידידתנו פ. היו חיבוקים והדוקטור עומד בצד, לא תופס מה קורה ושואל מגומגם: "אתם מכירים"? הרגענו אותו שזו היכרות ידידותית משנים עברו ולא יותר מזה. לא ידוע לי אם פ. נהיתה במרוצת הזמן גב' דר' פלוני.

מפגשים מעניינים היו גם עם רבנים תוצרת אירופה.

בספטמבר 1944, לאחר שפלוגתנו עלתה מסלרנו צפונה ובסביבה השתוללו קרבות, 

רומא כבר נכבשה, וביוני 1944ו הייתה הפלישה הגדולה לנורמנדיה. בקיצור, רואים את תחילת סוף המלחמה.

     היום היה ערב יום הכיפורים. בפינות הרחובות הצביעו שלטי הכוונה לבית כנסת צבאי או כפי שהאנגלים כינו זאת "ג'ואיש סרוויסס". הרחובות מלאי בוץ מגשם הזלעפות שירד בימים האחרונים. כלי הרכב והטנקים הכבדים השאירו כמויות בוץ לאחר שהגיעו מדרכי עפר. מצב הרוח מעולה ובקבוצתנו הקטנה אווירת חגים. לתפילה הלכנו אני, פיק וחייל נוסף, ולפי שלטי ההכוונה מצאנו את המקום. בית הכנסת המאולתר הוקם באולם כלשהו בו נכח קהל מגוון ודי גדול. חיילים אנגלים, שאילולא המצאותם כאן לא היינו יודעים שהם יהודים, וגם די הרבה אזרחים. יהודים ששוחררו ממחנות ריכוז ומעצר באיטליה. רובם ממוצא מזרח אירופאי, ובין הבאים פגשתי את אדון נויגבואר, חייט מעיר הולדתי פרנקפורט, אשר תפר לי את חליפת הבר-מצוה. התפילה התנהלה על ידי הרב הצבאי "ג'ואיש צ'פלן" הקפטן ברמן, יהודי אנגלי אשר אינני יודע לאיזה זרם ביהדות הוא משתייך. בסוף התפילה הוא נאם ושפתו האנגלית צחה וקלסית. במלים מהוקצעות הוא ברך את כולם, איחל סוף מלחמה קרוב והתעכב על דרך התלאות שעברו היהודים משוחררי המחנות. כבוד "הרב" הציע לא להטריד אותם ולא להעבירם ליעדים לא מוכרים וחדשים להם (ארץ ישראל?) אלא לעזור להם לחזור לביתם המקורי. כנראה שהרב המלומד לא הבין שדבר כזה כבר לא קיים, לא בפולין, לא באוסטריה ולא בגרמניה.

  בסוף התפילה הלכנו שלושתנו, החיילים הארצישראלים לרב, לחצנו לו יד ואמרנו לו בעברית: "לשנה הבאה בירושלים". קפטן ברמן לא הניד עפעף, לחץ את ידינו, וכדי להסיר כל ספק שמא לא התכוון ברצינות להצעה להשיב את שרידי הפליטה למקומות מוצאם, הוא השיב באנגלית צחה:"“Next year back home. ז. א. "לשנה הבאה בחזרה הביתה", - ירושלים וארץ ישראל הס מלהזכיר. 

  

במאי-יוני 1948. נטשנו את הר-טוב בה שהינו במצור, וביום 15 למאי 1948 עברנו דרך ההרים לכפר אוריה. זה היה ביום שבת, יום אחד לאחר הכרזת המדינה. צורפנו לחטיבת גבעתי גדוד 51. אותי שלחו לקורס חובשים קרביים, קורס קצר שנמשך מספר ימים ומשם חזרה ליחידה. בגדוד היו גם אנשי מח"ל - מתנדבי חו"ל. ביניהם אחד צעיר, יהודי דני ג'ינג'י, סמוק פנים ועם עור בהיר, חשוף ביותר לחום הקיץ, הוא סבל הרבה מחררה ואני מרחתי לו משחת צינק. זה היה בחור דתי, ענוותן, ממושמע, שקט ואדיב, שמו בנט מלכיור. כעבור זמן קצר נעלם מהאופק, יתכן ששוחרר מצה"ל וחזר הביתה, כנהוג לגבי חיילים אשר מדינתם אסרה עליהם להשבע נאמנות לצה"ל ולמדינת ישראל.

  במרוצת השנים הוזכר בעיתונות הישראלית מדי פעם השם בנט מלכיור, שמו של הרב הראשי של יהודי דנמרק, מקורב ומיודד עם בית המלוכה המקומי.  האם זה חיילנו השקט והצנוע?

  יולי 1983. אסתר, אני ומשפחת שינה מטיילים בארצות סקנדינביה, ובימי הטיול האחרונים שוהים בקופנהגן. תוך כדי כך גם חל יום השבת. בזכרי את בנט מלכיור, סיכמנו שביום ששי בערב נבקר בבית הכנסת. בית הכנסת המרכזי נמצא בסטרוגט, אזור המדרחוב הנהדר בקופנהגן, שזה למעשה מכלול של רחובות וסמטאות מצטלבים. במשך היום בקרנו שם כדי למצוא את המקום ולא להחטיאו לקראת תפילת קבלת השבת. איתרנו את בית הכנסת וראינו בנין לא מרשים ביותר מבחוץ. בחצר מאחוריו היתה גינה גדולה ובשוליה בית הורים גדול ומטופח. הזקנות והזקנים ישבו בחוץ, לבושים היטב, מטופחים, ועל ידם מטפלות נעימות סבר וחייכניות. הם אישרו, שבערב  בשעה תשע תתקיים כאן תפילת קבלת השבת.

  הגענו בזמן והתרשמנו מממדי הענק של בית הכנסת כפי שנראה מבפנים. הריהוט כבד, ספסלים מעץ חזק ועבה, ובכל שורה ישנה דלת בגובה הכתף, אולי כדי לשמור על חום הגוף בימי החורף הקרים, בטרם הייתה הסקה מרכזית. תפסנו מקום בשורות די אחוריות, משם לא מבחינים בדמות הרב. בית הכנסת מלא למדי, משום שכעת בקרה כאן משלחת רבני אמריקה, בדרכם אל או מאת ריכוזים יהודים בגוש המזרחי. החזן סלסל בקולו וממש הזכיר את האימרה שכל חזן חצי שוטה. משך התפילה כשעה. בדרך לבית הכנסת הכנתי לי תרוצים מתרוצים שונים למקרה ונפגש ברב והוא באמת חיילנו הטוב מימים עברו, ולבטח יזמין אותנו אליו. אנחנו הרי רק זמן די קצר בקופנהגן ולא נרצה להקדיש ערב שלם, ולו גם בחברת רב מכובד, ולכן יש להכין תרוץ להתחמקות.

  ובכן, את הרב לא אתרתי במבט ראשון, אבל במרחק שלוש שורות מאתנו עמד צעיר בדמותו וצלמו של אותו חייל כפי שהיה נראה לפני 35 שנים.

  -  אתה בנו של הרב?                                                                                                                                                                            

  -  כן.

  -  אבא ישנו?

"כן, הוא יושב בשורה הראשונה מצד ימין."

התפילה התמשכה והיה פנאי להסתכל ולהתפעל מעושרם ויפים של כלי הקודש. פרוכת נהדרת. מנורות קנדלבר מבדולח השתלשלו מהתקרה הגבוהה. על הבימה שני פמוטי כסף ענקיים שמשקל כל אחד מהם קילוגרמים רבים. כפי שנמסר, בית הכנסת היה בחזקת מוזיאון בזמן הכיבוש הנאצי ובדנמרק אלה התנהגו לא באותה אכזריות כמו בארצות מזרח אירופה הכבושות, והכלים לא נפגעו.

  התפילה הסתיימה, השעה עשר בערב ובחוץ אור יום ושמש בוהקת בשמים. אנו מתבשרים שתפילת מוצאי שבת תהיה מחר בשעה אחת עשרה בערב. הלכתי קדימה כדי לפגוש ברב. הלז היה לבוש גלימה שחורה ומגבעת רבנים מיוחדת, הצגתי את עצמי.

  -  שבת שלום כבוד הרב, שרתנו יחד לפני 35 שנה בגדוד 51.

   -  או, נעים מאד, איך קראו לך?

  -  הכרת אותי בשם משה החובש.

  -  או, נעים מאד.

וכבר נפתחה ידו לאחר לחיצה ושיחה של פחות משלשים שניות. אין חשש, הערב לא יבוזבז אצלו.  הגבאי הזמין את כל הקהל לקידוש בחוץ על הדשא, וכעבור מספר דקות הופיע גם הרב, כבר לבוש בחליפה שחורה וחבוש צילינדר. קידש, אחר כך בירך את האורחים האמריקנים בנאום ברכה קצר.

  למחרת פגשתי במלוננו עיתונאי ישראלי מעיתון הצפה וזה אמר לי כי בבוקר ביקר בבית הכנסת, והרב סיפר לו על פגישה מעניינת כאשר פגש מישהו אשר שרת אתו יחד במלחמת השחרור. טוב לפחות, שהוא לא התכחש לעצם שהותו בישראל ושרותו בצה"ל. דרך אגב, אחיו ארני היה בשנת 1983 שר התחבורה של דנמרק ונשאר יהודי דתי. כל זאת לא עזר לי לבטל דו"ח חניה שעלותו הייתה 150 קרונות.

  ואולי הייתי צריך לשאול את בן הרב "היכן הוד מעלתו" במקום "היכן אבא"?

מפגשים מעניינים במרוצת השנים- חלק א'

גם פגישות מעניינות ומקריות שייכות לקורות חיי אדם על זה כתבו וגם שרו, ולכל אחד יש זיכרונות השמורים עמו. יותר נדיר הם מפגשים תלת-פעמיים באותן דמויות, במקומות שונים זה מזה, במרחקי זמן נכרים ובנסיבות משונות ביותר, וכאלה זכורים לי שנים.

  קיץ שנת 1945. יחידתנו הצבאית (פלוגה עברית ארץ-ישראלית בצבא הבריטי) חנתה בבולוניה ובנוסף לתפקידים הצבאיים הרגילים השתדלנו גם לעזור ליהודים עקורים שזה עתה שוחררו ממחנות מעצר וריכוז או שיצאו ממסתור וביקשו להגיע ליעדם, דבר קשה בימים בהם התחבורה הציבורית-אזרחית הייתה משותקת בחלקה הגדול. יום אחד נתבקשתי להסיע משפחה יהודייה למילנו, בדרכה לניצה שבדרום צרפת. אולי לא נאה להזכיר, אבל כך נהגנו: בחורות צעירות (ובמיוחד יפות) נכנסו לצדנו לתא הנהג, ויתר בני המשפחה או הנלווים הועלו לארגז הרכב, זה היה מובן גם למוסעים. וכך עשיתי. לידי התיישבה בחורה נאה מאד שענתה לשם אדית, הוריה התיישבו בכבוד בארגז של המשאית. בנסיעה רבת השעות למילנו שטפה השיחה, מה עוד ששנינו דברנו גרמנית. התברר כי אדית ילידת עיר הולדתי, אחיה היה מוכר לי חזותית מתקופת הילדות - הוא מבוגר ממני בשנה (לא נכח בנסיעה זו), ואילו היא עצמה למדה בכתה מקבילה לכתת אחותי שרה - אשר אז טרם ידעתי כי יצאה בחיים מהתופת  הנאצי ושוחררה ממחנה הריכוז אושוויץ.

  בערב הלכנו יחד לקולנוע במילנו וכך נסתיימה פגישתנו שבה הועלו זיכרונות מתקופות הילדות, מהתקופה שלפני המלחמה שזה היה עידן אחר לחלוטין. הוזכרו אירועים מאותו בית ספר, הרבה מכרים משותפים ובעיקר מורים ומה שהיה ידוע לנו על גורלם.

  אביב 1948. פלוגתנו שנוסדה בתקופת ההגנה, פלוגה א' של חי"ש (חיל שדה) חולון חנתה בהר טוב בכעין מצור. קשר עם העולם החיצון היה פעם אחת ביום עם ירושלים באמצעות אלחוט - יותר מזה היה אסור בגלל הצורך לשמור על תקינות הסוללות המפעילות. היה מלאי מזון מסוים, וכן הושלכו שקי לחם באמצעות מטוסי הפייפר הקטנים שברשות ההגנה. רוב שעות היום עסקנו בביצורים, קצת באימונים ותרגולים, והרבה הולכת בטל. כך שכבנו יום אחד על המיטות והעברנו את הזמן בסיפורי קורות חיינו. סיפורים מעניינים במיוחד היו לפיניה, שהוא עצמו טיפוס מעניין והיה קצת יוצא דופן מכלל החבורה. מבוגר מאתנו בכשנתיים, בעל ניסיון חיים עשיר, אדם שהתחשל בהתמודדויות קיום. ניחן בהרבה בטחון עצמי, היה מצליחן עם בחורות כפי שהוכיח בעת שהותנו המשותפת בירושלים, בטרם הועברנו להר טוב. פיניה סיפר על קורותיו בימי מלחמת העולם שרק שלוש שנים לפני כן נסתיימה. הוא שהה בצרפת הכבושה והיה חבר במחתרת האנטי-נאצית, מאקי. הוא גם לא פסח על סיפורי קשרים רומנטיים, ובעקר הרבה להלל ולפאר את חברתו היהודייה, בחורה נחמדה לדבריו, אינטליגנטית, ובעיקר - יפה.

  תוך כדי הסיפור העביר לנו פיניה את תצלומה. אינני זוכר אם תגובתי עשתה אותו פעור פה, האם קרא קריאת השתוממות או היה סתם נדהם, אבל כאשר הצצתי בתמונה פשוט שאלתי אותו: "מה שלום אדית כיום"?

  כן, זו אותה אדית מעיר הולדתי, שהוסעה על ידי יחד עם הוריה למילנו. הם היגרו בזמנו מגרמניה לצרפת ואיכשהו התגלגלו אחר כך לאיטליה, אולי כדי להנצל מרדיפות הנאצים אשר השתלטו גם על דרום צרפת הידועה בתחילה כצרפת הבלתי כבושה. היא גם הייתה חברתו של פיניה - נכון לשנת 1948.

הערה, 1998: כיום ידוע לי מתוך עיון בנושאי השואה, שחלק מיהודי דרום צרפת ניצלו על ידי חילות הכיבוש האיטלקים אשר העבירו אותם לאיטליה בטרם השתלטו צבאות גרמניה על אותו אזור.

  תחילתה של סדרת מפגשים שניה הייתה בשנת 1945, כאשר פלוגתנו הייתה מוצבת בחלקה בעיר פדובה, ליתר דיוק בפרבר בשם אלטיקיירו קרוצ'ה (ALTICHIERO CROCE). בעיר עצמה מצאנו קהלה יהודית קטנה אך מאד חיונית וציונית, בהנהגתו של הרב דר' פאולו נסים. הוא אהב לארח אותנו בבית הכנסת הקטן אך מלא שכיות חמדה, ארון קודש ובמה עם פיתוחי עץ נהדרים. כן השתתפנו מדי פעם בחוגים בהם דובר על ציונות, על הדרך לעתיד, וכדומה. באותם חוגים השתתפו בני אינטליגנציה צעירים, ביניהם אחד בשם קלברזי, סטודנט לרפואה לקראת סיום לימודיו או אפילו כבר רופא בתחילת דרכו. פרט זה לא זכור לי בדיוק. לאחר מספר שבועות הוחזרנו ליחידת האם אשר חנתה בבולוניה, והקשרים עם הקהילה הנחמדה בפדובה נשארו זיכרון נעים.

  שנים חלפו. כמובן חזרנו ארצה, היו שנות מצוקה תחת שלטון בריטי לא אוהד לישוב היהודי, הייתה החלטת עצרת האו"ם, ובשנת 1948, אחרי גלגולים צבאיים שונים בצבא מדינתנו הצעירה, אחרי מצור בהר טוב, הוצבתי לגדוד 51 בפיקודו של המג"ד יהודה וולך. כמובן קבלנו גם רופא גדודי, אשר לצערנו לא נשאר מחוסר עבודה.. ומי אותו רופא גדודי? נכון, זה היה  ידידנו דר' קלברזי, אשר כעת אין כבר כל ספק כי הוא אכן סיים את לימודי הרפואה. נראה שגם נשאר נאמן לרעיון הציוני ועלה ארצה. הדוקטור היה גבה קומה ודי רזה. המג"ד, אשר התקשה בביטוי שמו האיטלקי קלברזי, פשוט עברית את השם לבעל צליל דומה וקרא לו "כלב רזה". זאת כמובן ללא שמץ של רשעות, אלא ברוח טובה וידידותית.

  בבוא העת השתחרר דר' קלברזי מהשרות הצבאי, התמחה ברפואת ריאות ונהיה מנהל בית החולים לחולי ריאה באזור רעננה - כמדומני. שנים לאחר מכן, נתמנה לרופא מנהל התחנה לבריאות הריאות בחיפה והצפון, ושם פגשתיו לעתים בעת בדיקות שגרתיות שנדרשנו לעבור מטעם מקום עבודתי. הוא היה, ונשאר אדם נינוח, נעים וידידותי.

1999- טיול שורשים בגרמניה

 בספטמבר 1999 נסענו אני, והבנים אשר ויוסי לפרנקפורט בכעין נסיעת שורשים כי היה חשוב שהבנים יכירו את מקום הולדתו של אביהם, ואולי יותר חשוב היה גם שיכירו קצת מן הניחוח היהודי שדבק בנו בגולה, ובמיוחד בעיר פרנקפורט על נהר מיין, שזכתה לכינוי "ירושלים של גרמניה" בשל גודל הקהילה היהודית, ובמיוחד בשל ההווי היהודי המושרש שם. רעייתי אסתר לצערנו לא יכלה להשתתף בשל מחלה שבגינה היה עליה להיזהר.

מסיבות טכניות טסנו למינכן ושם שכרנו מכונית שבה נסענו כ 400 ק"מ עד פרנקפורט. באותה תקופה התקיימה בעיר זו תערוכה בינלאומית למכוניות ולא היה ניתן להשיג חדר במלון. הודות לאינטרנט גיליתי קיום מלון מתאים בעיר הנאו, כ - 20  ק"מ מפרנקפורט. שם התאכסנו באותו מלון שעמד בנוי בחצר רחב ידיים ומטופח עם מדשאות ועצי ליבנה. שם המלון היה Birkenhof, ז.א. חצר עצי ליבנה. רק הרבה יותר מאוחר, כאשר כבר היינו תקופה ארוכה חזרה בארץ, נתחוורה לי סמליות איומה. השם Birkenau, ז.א. "עצי ליבנה באחו" היה שמו של מחנה המוות והגזים ליד אושוויץ. והנה, בנסיעת היכרות הווי יהודי בגרמניה התאכסנו ב"חצר ליבנה"…

ביקורינו הראשון בעיר פרנקפורט היה במוזיאון היהודי שם, אשר עם המרכזת המדעית שלו, ד"ר הלגה קרון היינו מיודדים. אשר ויוסי סיירו בתצוגות השונות שם ורק בקושי יכלו להינתק. הכל עניין אותם. בפעם אחרת ביקרנו בסניף של המוזיאון, במקום בו היה בעבר הגטו היהודי עד לאמצע המאה ה – 19, והסימונים על הרצפה המחישה את דוחק המבנים בגטו זה. בקרבת מקום מצוי בית קברות יהודי ישן ובחומה מסביב הותקנו שלטים עם שמות כל היהודים מעיר זו שניספו בשואה. כעשרת אלפים. מצאתי שם שלטים עם שמות הורי ואחותי רות, שמות הדודה קלרה, דודה של אמי שהיתה כעין סבתא עבורנו, שמות שתי דודות רווקות שהיו אחיות של אבי, שמות של קרובי משפחה נוספים, ושם של ידיד נעורים שהיה כאח לי, ושמו יעקב לבנטל הי"ד. אנחנו סיירנו רגלי ברובע המגורים בו גרנו, מקום הבית שלנו כלול היום בגן החיות אשר הורחב. הגענו למקום בו עמד בית היתומים אשר מנהלו, מר איזידור מרקס הזמין את אחי יהודה ז"ל ואותי להצטרף לקבוצה שהועלתה ארצה, והודות לו נשארתי בחיים. בשעות פנויות גם טיילנו  מחוץ לעיר. בערב יום הכיפורים הלכנו לתפילת "כל נדרי", ולמחרת לפני הצהרים לבית הכנסת המפואר בפרנקפורט. הבניין וריהוטו הפנימי אמנם מפוארים ביותר, אבל אין שם התחושה הלבבית-משפחתית שהייתה בבתי כנסת שבעבר, מקומות להתכנסות אשר המבנה כאילו סכך על הנמצאים. עם גמר הצום סעדנו, והלכנו לישון עד שעה שלוש בבוקר, כאשר קמנו וחזרנו חזרה למינכן כדי לטוס משם ארצה. הנסיעה הייתה חלקה. הראות הייתה צלולה והכוכבים בשמים נצצו כפי שאף פעם לא ראיתי בבהירות כזאת וכאילו כמעט ניתן לנגוע בהם.

 זה היה שבוע מרגש, ועם כל החוויות שמחנו בהגיענו חזרה הביתה, לבית האמיתי שלנו במדינת ישראל.

סיפורו של מר ציאנורשווילי

  בשנת 1993, לאחר תום לימודי באוניברסיטה והבחינות לתאר מאסטר שעברתי בהצלחה בקשתי לעבוד בנושא השואה כמתנדב באוניברסיטת חיפה. ידידי ד"ר, ואחר כך פרופסור אשר כהן ז"ל היה מנהל המחקר של מכון שטרוכליץ לחקר השואה של האוניברסיטה והוא צירף אותי לקבוצת מתנדבים אשר עסקו בנושא זה. לצערנו הרב אשר נפטר בשלהי שנת 1996. עבודת המתנדבים נמשכת. האווירה בעבודה נעימה וזה גם כעין מפגש של אנשים מבוגרים אשר מאחוריהם שנות חיים רבות ומלאות חוויות. מדי פעם מתקיימים כנסים אקדמיים אשר בהם מרצים ממיטב החוקרים וגם זה נושא מעניין ומרתק. בנוסף לעבודה באוניברסיטה פעמיים בשבוע עסקתי גם במחקר עצמאי ופרסמתי מספר מאמרים בכתבי עת העוסקים בשואה.

  ברצוני להזכיר גם את פרופסור יואב גלבר, אדם ומדען מקסים. יואב היה בזמנו ראש מכון שטרוכליץ לחקר השואה עד שהוחלף על ידי אשר ז"ל. הוא בעל יידע פנומנלי ורב גווני, פרסם ספרים בנושאים שונים. בין היתר הוא חקר את נושא יהודי גרמניה בישראל, נושאים צבאיים למיניהם, תולדות המודיעין בארץ ועוד ועוד. בתקופת לימודי היה הוא המרצה המועדף על ידי כי בנוסף להרצאות וסמינרים מעניינים ומאלפים הוא גם בן אדם בעל אישיות מקסימה. אדם צנוע וידידותי אשר למרות עיסוקיו המרובים תמיד מוכן להאזין לזולת, אם פרופסור , אם מרצה או אם סתם סטודנט.

בקשר ללימודי ולחקר השואה ראוי לספר על חוויות מר ציאנורשווילי במלחמת העולם השנייה ואיך ניצלו חייו.  לא מדובר כאן על רצח 000 000 6 יהודים והרג חסר מעצור של יצורי אנוש אחרים, בני גזע נחות בעיני הנאצים. להיפך, דווקא אי רציחה במקרה זה מגלמת בצורה סוריאליסטית את העומק התהומי של רתימת המדע והתרבות למכונת ההשמד החייתית. אדון ציאנורשווילי נשאר בחיים ואף זכה לעלות ארצה.

ציאנורשווילי, אדם שקט ומופנם ובעל תווי פנים עדינים, עור קצת כהה וחזות כשל קווקזי. הוא ורעייתו גרו בחיפה והיו שותפים בקולנוע עממי החכור מההסתדרות בשכונת נווה שאנן. שמעתי אותו לדבר יידיש שוטפת. בשיחה שהתפתחה  תמהתי על הקשר בין השפה לבין שמו המצביע על מוצא מגרוזיה, הוא ספר שאבי סבו בא מגרוזיה, אבל הוא עצמו נולד וגדל ברוסיה האירופית. שמו ומראה פניו אף הצילוהו מרצח על ידי הנאצים, וכך השתלשלו הענינים.

במלחמת העולם השנייה הוא שרת בצבא האדום, נפל בשבי הגרמנים ונשלח עם שבויים רוסים אחרים למחנה שבויים. בהיותו יהודי הוא חשש ממות בטוח, ולכן טען בעת המיון שהוא מוסלמי, וזה גם מסביר את היותו נימול. אי ידיעתו את מנהגי הדת תרץ באווירה האנטי דתית שבברית המועצות והוא חונך חינוך חילוני לחלוטין. הגרמנים נטו להאמין לו אך עמיתיו הרוסיים הלשינו עליו שהוא יהודי, בכל זאת ציאנורשווילי התעקש בטענתו למוצא מוסלמי.

הגרמנים הם אנשים יסודיים. הם אמנם רצחו על שמאל ועל ימין ואין כל חשיבות לרצח אדם נוסף אשר בכל מקרה הנו "נחות גזע", אבל סדר חייב להיות. ואולי אף חשבו לצרף אותו לחטיבת המוסלמים הבוסנים אשר גוייסו בעצת המופתי ושרתו בצבא הנאצי.

וכך זומנו רופאי ס.ס. ואנשי מדע, אנתרופולוגים. אלה בדקוהו, מדדו את היקף הגולגולת, את מבנה עצמותיו, חקרו, דרשו והשוו, לא הגיעו למסקנה ברורה, ולא יכלו לפסוק שהוא יהודי. סדר חייב להיות, אנשי המדע לא יכלו לפסוק חד משמעית ולכן אין להרוג אותו - אולי בהמשך תמצא תשובה ברורה, ועד אז חייו נתנים לו.

התשובה הברורה לא נמצאה. המלחמה נסתיימה, ידידנו שוחרר וזכה לעלות ארצה. איני יודע אם יבינו אי פעם על בוריים את כל מניעי הנאצים בפעילותם השטנית. אי רציחתו של ציאנורשווילי יכולה אולי לשמש חוליה בשרשרת אירועים בהם מעשה בודד מהווה מדגם לרצף פסיכופאטי של רוצחי עם.

92' הנסיעה לפרנקפורט- גילויים חדשים על המשפחה וביקור בבית הקברות היהודי

 בשנת 1992 בקרנו, אסתר ואני בגרמניה לפי הזמנת עיר הולדתי פרנקפורט על נהר מיין. המארחים דאגו לפינוקים רבים, אבל יותר חשוב מכל בילוי הפנאי היה המפגש עם קבוצת מורות ומורים, אנשים העוסקים בחקר יהודי המקום והורגש שבאמת אכפת להם. הייתי מעונין למצוא מסמכים כלשהם בקשר למשפחתי, אלא העיר פרנקפורט הופצצה באופן שטתי וארכיון העיר נהרס ונשרף. תיקיית הגסטפו נשרפה על ידם ביום 25 למרץ 1945, בטרם ברחו מפני כוחות הכיבוש האמריקניים. אחד המורים שהכרנו בעת שהותנו, מר גוטפריד קוסלר, הבהיר לי שהתכתבויות של משרדי הממשלה הופצו גם לגורמים נוספים, כגון משרד האוצר אם דובר על החרמת רכוש או על אישור הוצאת טובים בעת הגירה אפשרית. מסמכים כאלה מצויים בארכיון הממלכתי של מדינת הסן אשר בעיר וויסבדן בקרבת פרנקפורט. נסעתי לשם, ואכן נמצאו שני תיקים של משפחתי אשר חידשו לי דברים שלא ידעתי. בתיק של משרד האוצר בנוגע לצו מיום 4 לנובמבר 1941 בקשר לשמירת כספם של היהודים בחשבון חסום, השיב אבי בכתב ידו המוכר לי, שאין לו כסף. אין לו גם פרנסה כי הוא לקה באירוע מוחי אשר מנע ומונע ממנו לעבוד. לא ידעתי עד אז על אירוע זה אבל בהחלט אפשר להבין שזה קרה. הלחץ של הנאצים, הצורך שאדם גאה ייעזר בשרותי סעד, שלשה ילדים מבין החמישה נמצאים בחו"ל, בת אחת נמצאת בהכשרה במקום מרוחק והבת הקטנה - אני מעריך שגוייסה לעבודת כפייה. תיק אחר עסק בהתכתבות בענייני הגירה. מצוי שם אישור של המשרד הארצישראלי שאבי פנה לשם הגירה לארץ ישראל. כיום ברור, וסביר שגם אז כבר היה ברור שלא היה לו כל סיכוי לעלות ארצה. מבחינה פורמלית לא היו רשיונות עלייה, וגם לא יכלו לצרף אותו לרשימת היוצאים בעלייה בלתי לגלית כי חסרו שני הנתונים:

האחד - היותו חבר, וצעיר לימים בתנועה הציונית. או -

השני - יכולתו לתרום סכום כסף משמעותי כדי לעזור במימון קבוצת העולים הבלתי לגליים.

הפניה למשרד הארצישראלי ואישור משרד זה בדבר הפניה נעשו כנראה כדי לרצות את הגסטפו אשר דרשו מהיהודים להגר, אחרת ישולחו למחנה ריכוז. בתיק המסמכים נמצאת גם רשימת הספרים אשר אבי הגיש לגסטפו לאשור הוצאתם, והאשור אכן ניתן. אלה היו ברובם ספרי קודש למיניהם וכן ספרי היסטוריה יהודית.

  תוך כדי השהייה בפרנקפורט בקרנו גם בבית הקברות היהודי, למעשה ישנם שני בתי קברות סמוכים זה לזה. האחד, בו נקברו מתי הקהילה הכללית וחומה הפרידה בינו לבין בית הקברות של הקהילה הנפרדת החרדית. רצה הגורל, או אצבע מהשמיים, ובימי מלחמת העולם כאשר בנות הברית הפציצו את העיר פרנקפורט, נפלה אחת הפצצות בבית הקברו. ומה עשתה? פגעה בחומה המפרידה ויצרה מעבר בין שני החלקים. הנזק לא תוקן עד היום וכך ישנו מעבר ישיר מהחלקה הכללית לחלקה החרדית. אנחנו הלכנו לבית הקברות כדי לבקר בקבר סבי, אב אבי יוליוס הירשברג אשר נפטר בשנת 1924. שומר ואחראי לבית הקברות היה עיתונאי וצלם לא יהודי בשם הנס מאיר-אודה, איש זה גם כתב ספר על בתי קברות יהודים. בכניסה יש לו בית מגורים קטן. צלצלנו, האיש קבל אותנו בסבר פנים יפות, ותוך דקה מצא את רישום חלקת סבי ז"ל, והדריך אותנו לשם. במעבר בין חצר ביתו לחלקות הקבורה היה שער וליד השער הוצב מיכל עם אבנים קטנות. בעברנו שם הוא שאל אם אנו אולי נרצה לקחת אבן כדי להניחו על הקבר כפי שנהוג. בלבי לעגתי להסדר זה, כי פשוט רציתי לקחת אבן מקרבת הקבר ולהניחו. מאיר-אודה לא הגיב, הלכנו בשקט לחלקת הקבר שהיא די מרוחקת מהכניסה. כמובן לא הצלחתי למצוא אף אבן, כי הכל היה נקי ומסודר. נאלצתי לחזור כפי שבאתי, בכניסה לקחתי אבן מהמיכל וחזרתי, שם המתינו אסתר ומאיר-אודה.

שיעור בהיסטוריה- החטיבה היהודית הלוחמת והפלוגות הארצישאליות

בשנת 1988 ביקרנו שוב בארצות הברית, והפעם זה היה בעיקר לשם ביקור אצל אשר ומשפחתו אשר שהו שם לרגל שנת שבתון. ביקור דומה ערכנו אצלם בשלהי שנת 1995. היינו אמורים לשוב ארצה ביום 7 לינואר 1996, אך סופת שלגים קשה מנעה את המראת המטוס וכך היינו אורחי חברת אל-על במשך יומיים, בניו יורק הלבנה העוטה מעטה שלג עבה ביותר אשר השתיק את התחבורה. ביום 12 ליולי 1996, כחודש ימים לפני שוב משפחת אילון הצעירה ארצה, נולד שם למ"ט בנם עמית-ישראל שהוא הנציג האמריקני של המשפחה.

  ביום 9 למאי 1985 נערך בתל אביב כנס לציון 40 שנה מתום מלחמת העולם השנייה.                                                                                                        

במלחה"ע השניה השתתפו כ – 000 30 יהודים ארצישראליים במלחמה נגד היטלר במסגרת הצבא הבריטי. תמיד מהללים ומפארים את אנשי החי"ל (חטיבה יהודית לוחמת, מוכרת גם בכינוי "בריגדה")אשר נלחמו תחת דגל כחול-לבן וראויים לכל תהילה, אבל ממעטים שלא בצדק באיזכור אלפי חיילי השרות אשר היו מאורגנים במסגרת פלוגות ארצישראליות, מבלי להשתייך לחטיבה היהודית הלוחמת.

  מה קרה?

    מאז פרוץ המלחמה בערה בעצמות רבים אש הנקמה והרצון העז להילחם בנאצים, ורצוי במסגרת פלוגות ארצישראליות. נוצרו יחידות עזר כגון פלוגות חפרים, תובלה, הנדסה, חיילים שרתו בחילות האוויר והים וכו' ואלה מלכתחילה לקחו חלק בפעולות בחזית. ישראלים נהרגו ונשבו ביוון. השתתפו בקרבות אל-עלמיין, היו בטוברוק הנצורה (שם ביקר צ'רצ'יל וראה אותם בנמל, על כך העיר: You are unloading history""),  השתתפו בפלישה לאיטליה, טבעו בים כאשר אוניתם נפגעה מטורפדו ו 143 חיילים ארצישראלים מפלוגת התובלה 462 ניספו בהפלגתם למלטה.

  נכון, תמיד רק במה שכונה "חילות עזר".

לעומת זאת היה ניתן להתגייס לגדודים ארצישראליים שהיוו יסוד לחי"ל (חטיבה יהודית לוחמת) ואלה היו חילות רגלים (אינפנטרי) ולא חילות עזר. הנהגת היישוב דרשה להקים כח יהודי לוחם, ואילו האנגלים מסיבות פוליטיות התנגדו, וארגנו חיילים אלה בגדודי שמירה בעורף (גדודי ה"באפס") ועד לסתיו 1944 לא קידמו אותם לחזית.

  אנשי היישוב אשר רצו להילחם, לנקום, לפרוק את המועקה, הועמדו לפני הברירה לציית לצו היישוב ולהתגייס לדרג עורפי מובהק אפילו שנמנה על כוחות החי"ר, או להתגייס לחילות עזר אשר זכו להיות בחזית. עובדה היא, שהחי"ל הוקמה שנים לאחר צאת חילות העזר לשדות הקרב ורק לקראת סוף המלחמה הוסעו לחזית איטליה, שם קבלו גיזרה, לחמו בעוז ושילמו בהרבה קרבנות הטמונים עדיין בבית קברות צבאי ברוונה.

  הצעיר אשר ביקש להשתתף בפעילות קרבית נגד הנאצים, לא ידע מתי ייאותו האנגלים להקים מסגרת צבאית ארצישראלית טהורה - אם בכלל.

  בגמר המלחמה נעשה רבות על ידי כל המסגרות הצבאיות בסיוע לפליטים שרידי השואה ופעילות למען עלייתם ארצה. כל המסגרות השתתפו בכך ויחידות העזר בשום אופן לא פחות מאשר אנשי החי"ל. בין היתר הם הובילו את המיועדים לעליה בלתי לגלית לנמל "לה ספציה" ובחלקם נתפסו על ידי הבריטים ונדונו למאסר. הם זכו לפגוש משוחררי מחנות באיטליה עוד זמן רב לפני בא החי"ל לשם, ויכלו לסייע להם.

  השאלה בכל פשטותה וחריפותה היתה איפוא האם להענות לצו מוסדות היישוב על כל פרטיו ולסכן סיכוי וזכות להלחם בנאצים, או לעשות זאת במסגרות נוספות.

  קשה לי לומר מי צדק. אני עכ"פ התגייסתי לחיל הנהגים ואינני מצטער, אבל צר לי שהגורמים הקובעים ממעטים מחלקם של אלה אשר לא נלחמו במסגרת החי"ל וגורמים לעוול ולהטעיה והמעטה באשר לפעילותנו.

  בכנס לציון 40 שנה מתום מלחמת העולם השנייה השתתפו ותיקי החיילים הארצישראלים מכל היחידות שבצבא הבריטי אשר תרמו כל אחד את חלקו, אך רק אנשי החי"ל נשאו את תג שרוול שלהם ובכך בלטו. וזה פשוט חורה.

התואר בלימודי ארץ ישראל ולידת הנכדים

 בשנים הבאות נסעתי עוד מספר פעמים למשימות שונות בחו"ל, הנסיעה האחרונה בתפקיד הייתה בשנת 1976, אז כבר הייתי בן 53 שנה ותפקידי האבטחה בוצעו על ידי בחורים יותר צעירים אשר אומנו במיוחד למשימות אלה.

  העבודה הרגילה הייתה מעניינת אבל בכל זאת שבעתי מאותו עיסוק, מה עוד שנתקבלו סדרי עבודה חדשים אשר צמצמו את מרחב הפעילות החופשי, ובמובן זה גם צמצום פעילות יצירתית. הכל היה צריך להעשות בהתאם להנחיות, הנחיות אשר לא תמיד תאמו את הצרכים המקומיים. בחיפה גם לא הייתה אפשרות קידום, לשם כך הייתי חייב לעבור לתל אביב. סברתי שמוטב להישאר בחיפה, למקרה שהבנים, או אחד מהם ירצו ללמוד בטכניון, יוכלו להמשיך לגור אתנו ונוכל לעמוד בדרישת דמי למוד. מאידך, אם נגור באזור תל אביב והם ירצו ללמוד בטכניון, נתקשה לעמוד בעומס הנטל הכספי של שכר לימוד, דיור ומזון.  בדקתי עבורי אפשרות ללמוד הדרכת תיירים. מקצוע זה נראה לי מעניין, ובעקר מפני שהיה קשור בנסיעות וטיולים ברחבי הארץ. קבלתי אשור ממקום העבודה ללמוד בקורס מדריכי תיירים, ולאחר בחינה גם נתקבלתי לקורס זה. בדקתי את מערכת השעורים והתברר שעומס הלמודים אינו מאפשר לי המשך עבודה סדירה, לכן נאלצתי לוותר על כך.

  בשנת 1981 נסענו אסתר ואני לסיור מקיף בארצות הברית. לשם כך קנינו "ויזה" בלתי מוגבלת, ז.א. מינוי טיסות במספר בלתי מוגבל וכך טסנו ממזרח המדינה הענקית הזו עד לחוף המערבי, ובדרך יותר צפונית חזרנו שוב מזרחה. באתרים מעניינים במיוחד שכרנו מכונית, ביקרנו בקניון הגדול, מספר ימים סיירנו בסן פרנציסקו, משם דרך סולט לייק סיטי לפרק ילוסטון שגודלו כשליש מגודל מדינת ישראל. מסולט לייק סיטי טסנו לבפלו, ביקרנו במפלי הניאגרה ונסענו משם ומסביב לאגם ענק דרך טורונטו למונטריאול ומשם לבוסטון לידידינו משפחת ארונסון. כמובן ביקרנו בניו יורק ואצל אחותי בוושינגטון. השתהינו ליממה בלס וגס, כך גם בלוס אנג'לס שם נפגשנו עם האחיין רון אוברמן אשר הזמין אותנו למסעדות פאר של שחקני הוליווד. בניו יורק נפגשנו עם בן דודי מנפרד (בובל) פלאוט, אדם נהדר אשר לצערנו נפטר זמן לא רב לאחר מכן. גם אשתו בלנקה הלכה לעולמה. אין לנו קשר עם ילדיהם גבי, הוא כנראה עוסק בבורסה או ביהלומים. הבת לאה נישאה לרופא חרדי וילדה לו המון ילדים, הידיעה האחרונה משנת 1994 מסרה על 9 צאצאים. הבת הקטנה אווה-חוה נישאה גם כן לאדם דתי בארצות הברית.

   כשבועיים אחרי שובנו ארצה התחתנו אשר ואריאלה במזל טוב, ועד לכתיבת קורות חיי נולדו להם שלשה ילדים, ולנו שלשה נכדים נהדרים. הדס הבכורה נולדה בשנת 1984. רותם, ילידת 1988, ואילו עמית-ישראל נולד בארה"ב בשנת 1996.

  בשנת 1983 החלטתי לפרוש מהעבודה, לרשותי כבר היו מלא זכויות הפנסיה והחל מגיל ששים היה אפשר לצאת לגמלאות. נרשמתי ללימודים באוניברסיטת חיפה, לחוגי לימודי ארץ ישראל והיסטוריה של עם ישראל. הלמודים התחילו באוקטובר 1983 ומאד נהניתי. דווקא בעת ההיא התפתח אצלי ירוד (קטרקט) ותוך מספר שבועות ממש התעוורתי בעין ימין ונאלצתי לעבור ניתוח להשתלת עדשה. לא יכולתי לגשת לבחינות סמסטר וגם אחרי הניתוח נדרשה העין למנוחה של שנים עד שלשה חדשים. נאלצתי להפסיק את הלמודים וחזרתי לעבודה, כי פרישתי הפורמלית טרם בוצעה. בשנת 1985 פרשתי סופית וחזרתי ללמוד באוניברסיטת חיפה, שם סיימתי תאר ראשון בלמודי ארץ ישראל ותולדות עם ישראל, והמשכתי בלמודי תואר שני אותו סיימתי בחוג לתולדות עם ישראל.

  תקופת הלימודים הייתה מעניינת וגם היוותה תעסוקה כמעט מלאה. בגמר הלמודים ולאחר קבלת התואר הצטרפתי לצוות מתנדבים העוסקים בחקר השואה ובדוקומנטציה.

  אחד המניעים העיקריים ללמוד היו השאלות שהטרידו אותי לאחר השואה, ואולי גם מוסר כליות על שאני זכיתי להימלט ולשרוד, ובני משפחה אחרים לא זכו. את ההווי של חיי היהודים בערי גרמניה עד תחילת שנת 1939 הכרתי באופן אישי. האסון שהתרחש על יהדות גרמניה החל מתקופת הגירוש והשילוח ההמוני באוקטובר 1941 ולאחר מכן, הצטייר כתהום שקשה לי לחקור ולבדוק. בין לבין, דהיינו בין אפריל 1939, חודש עלייתי ארצה, לאוקטובר 1941 היו שנתיים וחצי, ולחלק מיהודי גרמניה אשר שולחו בשנת 1942, נותרו עוד שלוש שנים ואף מעט יותר. בשנים אלו הם התקיימו איכשהו, בצרות איומות, אבל התקיימו. רציתי לדעת מה היתה צורת חייהם. איך קמו בבוקר ומה עשו עד שהלכו לישון. איך היו חיי הקהלה. איך התקיימו מבחינה גופנית, ובעקר איך התבצעו פעולות הסעד העניפות שאורגנו על ידי היהודים עצמם. האם היו חיי תרבות ואיך אלה התנהלו? כל זאת בקשתי לברר ולשם כך נזקקתי לכלי מחקר שהקנו לי הלמודים באוניברסיטה. עבודת המסטר שלי, התיזה, נסבה סביב ענין זה, דהיינו חיי היום יום. בעבודה זו ניתנת לפחות תשובה חלקית לשאלות קורות היהודים בערים בתקופה הנדונה. הלמודים כשלעצמם היו גם חשובים, אפשרו תעסוקה ופעילות מוחית.

בשנת 1985 נישאו יוסי ואופירה. גם להם נולדו שלשה ילדים מקסימים: ניצן הבכורה, נולדה

ב 31 לדצמבר 1986 ובשנת 1989 נולדה התאומים , ירדן הבן ומעין הבת.

שנת 74' - חדירת חוליית מחבלים למעלות

מלחמת יום הכיפורים נסתיימה לא מזמן על כל מוראותיה אבל האווירה עוד לא שבה לתיקנה והעם עוד ליקק את הפצעים. בינתיים היו חדירות של טרוריסטים והמצב פשוט לא היה רגוע.

בוקר אחד, ביום 15 למאי 1974 כאשר אסתר ואני אכלנו ארוחת בוקר וכהרגלנו פתחנו את הרדיו, שמענו את החדשות האיומות של חדירת חוליית מחבלים למעלות. בדרכם פנימה רצחו שלשה אנשים ממשפחת כהן, המשיכו לבית הספר "נתיב מאיר" ושם הפתיעו קבוצה של עשרות תלמידים ומדריכיהם אשר הגיעו מצפת בטיול ולנו באותו בית ספר. ילדים אלה על מדריכיהם שימשו כעת בני ערובה למחבלים.

 את היישוב מעלות הכרתי היטב וחשבתי שאולי אוכל להגיש סיוע כלשהו. לפי ההערכה אנשי המקום היו בהלם ואולי יתקשו לבצע עניינים כלשהם, ואילו אני הייתי יכול להסתובב ולמלא בקשה זו או אחרת. מיד יצאתי לדרך ובנסיעה מהירה של כשעה אחת הגעתי לשם.

מעלות הייתה סגורה ומסוגרת, שוטרים ואנשי צבא שמרו על כל הכניסות. אנשי המשטרה הכירו אותי ונתנו לי לעבור ולהיכנס ליישוב. איש לא ניגש למקומות שהיו בטווח ירייה מבית הספר, רק חייל אחד עלה למגדל המים כדי לצפות ולראות, המחבלים ירו לתוך אשנב הירי, פגעו בו והרגוהו. בינתיים התווסף הפיקוד הצבאי בראשותו של רפול. נמתחו קווי טלפון כדי להיות בקשר מתמיד עם הממשלה בראשותה של גולדה מאיר (עוד לא היה פלא-פון) ואנשי הביטחון טכסו עצה. בצהרים הוחלט להציע למחבלים שחרור של מחבלים העצורים אצלנו, ביניהם המחבלות אשר הטמינו פצצה בקולנוע בירושלים. כעבור זמן מה הביאו את המחבלים העצורים, כבולים בידיים וברגלים, והציגו אותם מול בית הספר כדי שהטרוריסטים שם ישתכנעו מרצינות ההבטחה. שום דבר לא עזר, והעצורים הוחזרו. בינתיים חלפו השעות, וכרגיל הגיעו גם עיתונאים, היה מדהים לראות באיזה כבוד השוטרים התייחסו אל אלה. בשעות אחרי הצהרים הביאו את סיירת המטכ"ל. אלה התמקמו לצד קירות בית הספר, בשטח מת מבחינת ירי מתוך הבניין והתכוננו לפריצה. לרשותם היו חבלים וסולמות, וכל הנוכחים שמחו וקיוו שהעניין יסתיים בקרוב עם שחרורם של הילדים המוחזקים. היה ברור שאנשי הסיירת חייבים לבדוק תחילה את אפשרויות הפריצה, ריתוק המחבלים ושחרור הילדים.

לקראת השעה שש אחרי הצהרים ניתן האות ו…. לגבי זה היה אחד הרגעים האיומים ביותר בחיי. כאשר החיילים פרצו נשמעו הרבה יריות בודדות והבנתי שהמחבלים יורים בילדים. אילו היו נשמעים מטחי יריות היה זה סימן שהם מתגוננים ויורים באנשי הסיירת. לעומת זאת, היה ברור שלצורך התגוננות לא יורים יריות בודדות, והם יורים בילדים אחד לאחד. הרגעים נראו כנצח, אם כי הכל התרחש במהירות רבה. כעת נשמעו מטחי יריות, אלה היו מלועי הכלים של בחורינו אשר הרגו את המחבלים. מיד לאחר מכן יצאו בריצה החוצה כאשר בזרועותיהם נערות ונערים. אחרים, אשר לא נפגעו, עלו על משאיות, ובחלפם לידינו הרימו את ידיהם בסימן V לאות ניצחון, כנראה שלא ידעו עדיין מה עלה בגורלם של הרבה מחבריהם.

במבצע טרור זה נרצחו עשרים ואחד בנות ובנים – הי"ד.

ליווי האנסמבל הקמארי במסע ההופעות האירופאי

  לאחר שובנו חזרתי למקום עבודתי והמשכתי במה שעסקתי קודם. בשנת 1972 החלה פרשת חטיפת מטוסי נוסעים, מטוס אל-על ראשון נחטף והונחת באלג'ריה. הפרשה אמנם הסתיימה ללא אבידות אבל הוחלט שלהבא יציבו במטוסים מאבטחים, ומשלחות ישראליות למיניהן שיסעו לחו"ל תהיינה גם מאובטחות. הנושא היה חדש וטרם נתגבשה קבוצה של מאבטחים מיומנים כפי שהיו אחר כך ולכן נלקחו אנשים מעובדי השב"כ אשר התאימו פחות או יותר לדרישות. בתחילת שנת 1973 יצאתי למשימה הראשונה ממין זה, כאשר עמד לרשותי יידע מסוים בשפות ומספר ימי הכנה בשימוש בנשק קל. נסעתי עם האנסמבל הקמארי למסע הופעות בארצות אירופה, בעקר גרמניה. הקבוצה כללה כ 45  נגנים ואנשי אדמיניסטרציה. הקונצרטים היו נהדרים וזכו לתשבחות מרובות בתקשורת המקומית, ומאד נהניתי. יחד אתם הופיעו גם נגנים אורחים, מהמעולים בעולם. החומר האנושי מאידך, לא היה הכי טוב מבחינה חברתית, ולא היה קל לדאוג לסדר אשר יאפשר סידורי אבטחה נאותים כפי שהייתי חייב לדאוג להם. קבלתי גם עוזר, אדם שהוא כיום קצין משטרה בכיר.

בעיר קיל המתינה לנו כל מפקדת המשטרה ומפקדם הציג בפני פקודת מבצע שכללה שלוש משמרות, קבוצת כלבנים ומי זוכר מה עוד. בסך הכל הייתה שם רשימה של למעלה ממאה אנשים בתפקיד. המפקד ביקש ממני אישור, ואני כמובן אישרתי לו. הרי הבנתי מעבודת המשטרה לא הרבה יותר מאשר הסבתא שלי, אבל חתימתי התנוססה על מסמך זה.

  בקיל גם היה אירוע מאד לא נעים. בדרך כלל התאכסנו בבתי מלון בעלי ארבעה כוכבים, מלונות טובים מאד ואף מעולים. בקיל לא התאפשר לשכור חדרים במלון אחד עבור כל הקבוצה. כשני שליש יכלו להתאכסן במלון ארבעה כוכבים ולנותרים הובטחו חדרים במלון חמשה כוכבים בשם "קילר הוף". מוסד זה עמד בתוככי פארק נהדר, ושימש גם אכסניה לאורחים חשובים, ביניהם נשיא גרמניה. משהו בדומה למלון המלך דוד שלנו. הוחלט להעביר לשם את הנגנים מקבוצת עולי רוסיה (אז ברית המועצות) כדי שלא תהיה להם עילה לקנא באחרים אם הם יאוכסנו בארבעה כוכבים בלבד. הכוונה הייתה טובה. השתכנו במלון "העלוב"  שלנו בעל ארבעת הכוכבים בלבד, וקבוצת נגני עולי רוסיה עם הנגן הראשי כראש קבוצה, ועם העוזר שלי כאיש בטחון נשלחו באוטובוס שלנו למלון המפואר. היה יום שישי ולערב זה לא תוכנן קונצרט. הזמן חלף והאוטובוס לא חזר, אבל לא דאגתי. כשלוש שעות לאחר נסיעת הקבוצה טלפן אלי קצין הביטחון של שגרירותנו בבון. הוא הודיע לי שמפקד משטרת קיל התקשר וספר שאנשי הקבוצה מסרבים לרדת מהאוטובוס ולהיכנס למלון. כמובן שזו הייתה גם בעיה בטחונית ולא רק משמעתית, כי לאורך כל המסע השתדלנו לא להוות מוקד משיכה לסקרנים למיניהם, ואולי לאויבים. והנה, כאן עומד אוטובוס עם קבוצת ישראלים ומתווכחים עם שוטרים גרמנים שבאו לאבטח אותם ואין ספק שקהל סקרנים מסביב. כל זאת נוסף לבושה שגורמים לנו. בהתייעצות מהירה הוחלט שהקבוצה בת כחמשה עשר איש באוטובוס תחזור למעוננו ה"צנוע", ואחרים ייסעו במקומם לארמון הפאר. ברגע האחרון החליטו האנשים שם לוותר, לרדת מהאוטובוס ולהיכנס למלון. בשלב זה תפסתי עצבים והחלטתי לא לוותר להם. התקשרתי עם ראש הקבוצה ודרשתי נוכחות כל האנשים לשעה תשע בערב. הנגן הראשי היה אדם נוח מאד ובקש לוותר על האסיפה אבל לא נעניתי לו. בשעה היעודה הגעתי למלון והרבצתי לאנשים הנחמדים נאום קטן. אמרתי להם שקודם כל הם ביישו את מדינת ישראל. למזלם כעת ערב שבת, מחר שבת ומשרד החוץ אינו פועל, אחרת היו שולחים לנו מטוס שיחזיר את הקבוצה למחרת בבוקר. אפשרות המטוס קיימת ליום ראשון בבוקר, במקרה ותהיה התקלה הקטנה ביותר מצד הנגנים. סיימתי, כמה מהם בקשו רשות הדבור אבל סרבתי להם ועזבתי. הפתעה לא נעימה הייתה בדלת היציאה. בפתח זה המתין לי מנהל המלון אשר ידע על המהומה אבל לא ידע את הסיבה, והוא שאל: "האם האנשים אינם מרוצים מהמלון"? הוא לא ידע שמדובר באנשים אשר לא מזמן עוד ניגנו בברית המועצות וניתן להניח בוודאות ששם לא זכו לתנאים הטובים שניתנו להם בארץ, ובמיוחד כעת במסע ההופעות.

  למעשה, גם אני לא ידעתי את הסיבה לכל האירוע, וזו התבררה רק למחרת. פארק הארמון בו שכן המלון היה מרוחק כארבעה קילומטר ממרכז העיר, והחברה פשוט ביקשו לסרוק את בתי הכלבו ולקנות מציאות. טיב המגורים לא עניין אותם במיוחד. מסתבר שאנשי התזמורת היו ללא ספק נגנים טובים ובהם גם מעולים. אופיים והתנהגותם לא הייתה באותה רמה.

  אחד הקונצרטים התקיים בעיירה קטנה בגבול מזרח גרמניה. בהגיענו לשם הופתענו מנוכחות עשרות רבות של אנשי משטרה, מכוניות שיטור, אמבולנסים ומכונית הספקה. תוך כדי שיחה עם מפקדם של בעלי המדים הסתבר שהעיירה הנה מקום שקט והם ניצלו את הזדמנות בוא האורחים שיש לאבטח, כדי לערוך תרגיל חירום מחוזי.

  בטיסות היוצאות מכאן נהגתי תמיד לשמור את העיתון היומי שחילקו, בדרך כלל "הארץ" ובהגיעי ליעד מסרתיו לאחד מאנשינו אשר איישו את תחנות אל-על בחו"ל. כך הם קבלו עיתון טרי מאותו יום. באחת הטיסות חילקה הדיילת את העיתונים כרגיל ובקשה להחזיר אותם לאחר הקריאה. הדבר היה מוזר בעיני  אבל לא ייחסתי לכך חשיבות. הגיע הזמן שנזקקתי לשירותים, וכרגיל במטוסי ישראל היה תור די ארוך. על מנת לא להמתין עברתי למחלקה הראשונה כדי לצאת לשירותים שם. ומי ישב במחלקה זו? אדון גרשום שוקן בכבודו ובעצמו, בעל עיתון "הארץ". אינני חושב שאת רכוש המשפחה הרב השיגו בדרך של מניעת עיתוני חינם לנוסעים, אבל זה מצביע ללא ספק על דרך מחשבה מסוימת. 

הטיסה במטוס הסטרטוקרויזר וההחלטה לשוב מגרמניה לישראל

 בעודנו שוהים בגרמניה, בתחילת שנת 1965 נפטר שמחה, בעלה של שרה, כתוצאה מתאונת עבודה, כאשר נכווה כוויות קשות. הודיעו לי טלפונית על פטירתו, וקבורה באותו יום, כמובן לא יכולתי להספיק להגיע ללוויה ורק למחרת התאפשר לי לטוס ארצה ובשעות הערב הגעתי לקיבוץ חפץ חיים. שהיתי שם בימי השבעה. בגמר השבעה בקשתי לשוב לעבודה בגרמניה. ניסיתי להשיג טרמפ במטוס צבאי והדבר אושר לי, אם כי אפשרו רק טיסה במטוסי "נורד" אשר עשו את הדרך בדילוגים שארכו שלשה ימים עד פריס. ויתרתי על כך וניסיתי לקבל אשור טיסה במטוס סטרטוקרויזר אשר עשה מרחק זה בדילוג אחד. באותו זמן ניתנה הוראה המרשה טיסה במטוס כזה אך ורק בתפקיד, כי לפני כן התעוררו בעיות שונות בהטסת טרמפיסטים. ויתרתי אם כן על אפשרות הטרמפ והתכוננתי לשוב לגרמניה בטיסה סדירה. ראש אגף המינהל של המוסד, מ. שמעה על העניין, זמנה אותי ותוך דקה אישרה לי טיסה בתפקיד. היא ללא ספק לא עבדה בראש קטן, ובאמת הייתה ידועה כבעלת ראש ענק.

  הטיסה עברה בסדר, אם כי כעבור שנים התברר לי שמטוסי הסטרטוקרויזר לא היו הכי בטוחים... מטוס זה או אחיו התאום מצוי כיום במוזיאון חיל האוויר. לקראת ערב הגעתי לפריס, משם טסתי בטיסה אזרחית לקלן. בהגיעי הביתה בשעה עשר בערב כבר המתינה הודעה, לפיה הייתי צריך להגיע מיד למשרד בענייני עבודה דחופים. זה היה פשוט קצב העבודה הנהוג שם.

  לקראת תום שנתיים בחו"ל הוצע לי להישאר שנה נוספת, תוך שינוי תפקיד וקידום מסוים. התניתי הסכמתי בהעברה לפריס כי שם היה בית ספר עברי. השנתיים בגרמניה, במקום שרק בבית ההורים ואצל חברים דברו עברית, הרחיקו את הבנים מהווי יהודי-ישראלי, ואילו בפריס הייתה מסגרת ישראלית נאותה. הצעתי לא אושרה ולכן החלטתי שנחזור ארצה והילדים יוכלו להתערות שוב בסביבה מוכרת.

  ניכור הבנים מהווי ישראלי לא היה עניין של מה בכך. בבית אמנם דברנו רק עברית והם נפגשו עם מעט ילדי יתר אנשי הנציגות וגם שם דברו עברית אבל זה לא היה מספיק  והדבר הומחש לי על ידי יוסי. באחד הימים נדרס למוות בן כתתו והילדים הוזמנו למחרת לטקס אשכבה בכנסיה. יוסי שאל אותנו אם מותר לו להשתתף וכמובן הרשינו לו, זה היה ענין של מתן כבוד לבן כתה שנהרג. למחרת אחר שובו הביתה הוא סיפר שבכנסיה היה אדם עם חלוק לבן - הכומר - וזה נגש לכל ילד ונתן לו משהו לפה, כך גם ליוסי. זה היה הטקס הקטולי של מתן ההוסטיה, הוא לחם הקודש המסמל את בשר ישו. הבנו שבשום אופן אין להישאר יותר בסביבה זרה שבה הילדים יתרחקו מהווי ישראלי ויהודי.

  בחודש יולי 1965 נפרדנו מחברינו לעבודה ובחצות הלילה יצאה הרכבת שהביאה אותנו במסע של לילה ויום לונציה. בעיר זו בילינו יום או יומיים עד שעלינו על סיפון האניה "תיאודור הרצל". ההפלגה עברה בנעימים ובערב שבת הייתה הצגת אמן קוסם. זה ביקש ילד שיעלה על הבמה והוא בחר בגנדרן שבחבורה, זה היה יוסי שכעת כבר מלאו לו שמונה שנים. הוא היה לבוש מעיל קורדרוי נאה וענב עניבת פרפר ממנה התקשה להתנתק גם לאחר הגיענו ארצה. במשך כל ימי ההפלגה היה ים רגוע ורק אחד ממאות הנוסעים סבל ממחלת ים, זו הייתה אסתר.

הנסיעה ברכבת הטרנס אטלנטית עם זמרת האופרה הכושית

   בשנת 1963 נשלחתי לגרמניה כעובד מושאל ל"מוסד". אין כאן המקום לתאר את אופי העבודה. רק זאת אציין, שעבדנו קשה מאד אבל היה סיפוק, כי תוצאות עבודותינו ביחד עם עבודות גופים בטחוניים אחרים עזרו להבטיח את בטחון מדינתנו. משרדנו היה בקומה העליונה של נציגות ישראל, כמובן בשם אחר. לא יכולתי לספר לילדים, לאשר וליוסי במה אני עוסק, כי הם היו ילדים קטנים ולא יכולנו להבטיח שמירת סודיות. 

    דצמבר 1964. תוך כדי שהות בשליחות בגרמניה היו הרבה נסיעות. באחד הימים, לאחר תום יום עבודה רגיל נסעתי בתפקיד לפרנקפורט ולמחרת בבוקר היה עלי לחזור השכם לקלן לתחילת יום עבודה סדיר נוסף. הרכבת הראשונה בבוקר הייתה TEE (טרנס-אירופה-אקספרס), שיצאה בשעה 06.06 ואמורה להגיע לאחר כשעתיים ורבע לקלן. זו רכבת פאר, מחיר הנסיעה בה יקר מאד. יש בה שרותי דיילות, מזכירה ותוספות לוקסוס למיניהן. לרוב יש בה סוג נוסעים מסויים מאד. משפחות בנסיעה לחופשה לא משתמשים בה בגלל היוקר, אנשי עסקים אשר יעדם רחוק, לרוב טסים. אם כן, רוב הנוסעים הם אנשי עסקים אשר יעדם בטווח מספר שעות נסיעה, וברכבת הם יכולים לעבוד על מסמכיהם, לכתוב ולהכתיב מכתבים, לקיים קשר טלפוני (באותה תקופה עוד לא היה פלאפון), ועוד. נוסעים אלה היו לרוב מצליחנים, אנשים בגיל 40 - 50 שנה. כל התאור הזה רק בא להביא למסקנה, שנוסעי רכבת זו בתחומי גרמניה, היו בתקופת הנאצים בדמי ימיהם, צעירים ולבטח גם שאפתנים. סביר להניח איפוא, שרובם גם היו חברי המפלגה הנאצית.

  זו הסיבה שחיפשתי תא ללא נוסעים או לכל היותר עם נוסע בודד, ואני הייתי מתיישב בכורסה מול הנוסע האחר וללא צורך להתחכך באותו "גרמני טוב", רווי שביעות רצון עצמית, ובעל עבר מפוקפק. גם אני נראיתי די דומה להם, כבן 40 שנה, לבוש חליפה נאה, מעיל עליון חורפי ומגבעת, ותיק מסמכים בידי. עברתי בפרוזדור מתא לתא, היו מקומות בודדים פנויים, אבל כולם בשכנות לנוסע אחר, עד שבסוף אחד הקרונות נמצא תא בו ישבה אישה שחורת עור, וללא נוסעים נוספים.

  נכנסתי, התיישבתי ממול, וכנהוג שם, לא החלפנו דברים. כעבור מספר דקות הוצאתי חוברת אנגלית "רידרס דיג'סט", ואז הגברת חייכה ושאלה אם אני דובר אנגלית, והשיחה החלה. זו הייתה פלישה ווטר'ס Felicia Wuthers, זמרת אופרה משיקגו. היא התגוררה אז במינכן והופיעה בבית האופרה המקומי. בזמנו נישאה ליהודי הונגרי אשר ברח למערב בעת המרד בשנת 1956, וגם תפקד כאמרגן שלה. בינתיים הם התגרשו אבל הוא המשיך בניהול עסקיה. כעת נסעה זמרת זו לקלן, לאולפן תחנת השידור המערב-גרמנית לשם הקלטת האופרטה "העטלף" שכנהוג הוצגה בטלוויזיה בפרוס השנה החדשה. אני מצדי סיפרתי לה על ישראל, והשיחה קלחה. בערך בשעה 7.00 בבוקר החלטנו לעבור לקרון המסעדה כדי לאכול ארוחת בוקר. במעבר הדלתות בצעתי תרגילי נימוס אלמנטריים, פשוט פתחתי את הדלת ונתתי לה לצעוד לפני. ליד שולחן האוכל גם הזזתי לה כיסא מתחת לישבן - כל אלה תרגילי יסוד בשעורי נימוסין.

  אלא, כאן קרה דבר מדהים.

  "גרמנים טובים" עמדו בפרוזדור והתכוננו גם הם ללכת לכוון קרון המסעדה. הם ראו איך אני, לכאורה גם כן "גרמני טוב", מתייחס בכבוד ובנימוס כלפי אישה כושית, מבטם הביע פליאה, סלידה ובוז. לעולם לא תיארתי לי שלעיניים שפת דיבור וביטוי כאלה, לא היה כל ספק שעיניהם אמרו: "איך גרמני טוב יכול להזדהם בקשרים עם כושית". זו הייתה גרמניה, כעשרים שנה לאחר התבוסה, אחרי תקופת אדנאואר, ועם דבורי וברבורי חרטה.

  דרך אגב, גב' ווטר'ס היתה בטח יותר עשירה מרוב הגרמנים המצליחנים. בשיחה אתי כלל לא התפארה, אולם זמן לא רב לאחר מכן מצאתי בשבועון המצוייר "שטרן" מאמר ארוך עליה ועם הרבה צילומים. היא תוארה כזמרת אופרה מצליחה ביותר, ובעלת שכר הופעה הגבוה ביותר בגרמניה - 8000 מרק לערב הופעה. לרשותה מטוס פרטי, ועוד ועוד.

  בהגיענו לקלן נפרדנו בידידות, היא אף הציעה לי טרמפ במונית שהזמינה, אבל לא נזקקתי לזה. כעבור מספר ימים ראינו אותה בהצגת "העטלף" בטלוויזיה.

הדוד משה

   השנים עברו   הגיל התקדם והייתי כבן שלשים ושמונה או שלשים ותשע שנים.

עבודתי הביאה אותי יום אחד לעמק בית שאן, ובחזרה הביתה לחיפה לקראת ערב, לקחתי חיילת טרמפיסטית אשר שאלה אם אגיע לבית שאן.

"בטח"

החיילת עלתה על הג'יפ וכעבור מספר דקות הגענו לבית שאן, שם שאלתי היכן לעצור כדי שתרד.

"אולי אתה נוסע לעפולה?"

"כן."

  המשכתי בנסיעה תוך שתיקה שוטפת. החיילת כנראה לא רצתה לנהל שיחה ולא הפרעתי לה. עברנו בכביש הפנימי ליד בית אלפא, חפצי בה,  לשמאלנו מתנשא הר הגלבוע. פנייה ימינה לכלא שאטה, משם שמאלה לכביש בית השטה - עפולה. זו נסיעה נעימה מאד, הכביש כמעט ריק, אויר העמק צלול, ריח השדות והרפתות, משורר בטח היה יודע לחבר שיר.

     אנחנו שנינו בג'יפ וממשיכים לשתוק בשטף.

     חלפנו ליד ההסתעפות למרחביה, ובכניסה לעפולה שאלתי את הגברת היכן לעצור.

  "אולי אתה ממשיך לחיפה?"

  "כן."

  האוויר נעים, והשקט נעים. נוסעים ועוברים ליד מזרע, תל-עדשים, פונים שמאלה וחולפים ליד הקיבוצים הידועים. גניגר, שריד, הדרך לכפר ברוך, הכניסה לבסיס רמת דוד, גבת, יפעת, מגיעים לצומת נהלל ומשם שוב פנייה שמאלה לכביש נצרת-חיפה.

עוד עשרים דקות ונכנסים לחיפה.

  בפנייה שמאלה לכיוון נווה-שאנן/רמות רמז אני פונה לגברת ומציע לה לרדת כי עלי לפנות שמאלה לנוה שאנן/רמות רמז.

"מה, אתה מגיע לרמות רמז? אני הרי גרה שם."

מסתבר שהיא גרה במרחק שני בתים מאתנו.

אחרי שכבר פטפטנו מעמק בית שאן ועד חיפה כחמש עשרה מלים וגלוי הלב המדהים שהיא גרה בשכנותנו, חשתי כלפיה קרבה ידידותית, הרהבתי עוז ושאלתי אותה:

  "איך קוראים לך חמודה?" 

  "מירי. ואיך קוראים לך דוד?"

אז זהו זה. היא כבר בחורה גדולה המשרתת בצה"ל, ואני, שני בני הם בני שבע וארבע שנים, והיא, החיילת כבת תשע עשרה שנה רואה בי דוד מבוגר. עושה ממני זקן. אז לא זוקנתי? 

הולדתו של יוסי, וטיסה לארצות הברית לבקר את גוסטל אחותי

באפריל 1957 כאשר אשר היה בן שלוש שנים וחודשיים נולד יוסי. יוסי נולד בבית החולים "אמהות" של ד"ר רוטנברג, גיסתו של מייסד חברת החשמל פנחס רוטנברג. זה היה בית חולים קטן ליולדות בלבד. כעת כבר הורשיתי לראות את בנינו השני זמן קצר לאחר הלידה ולא נדרשתי להמתין שמונה ימים עד לברית מילה. בחצר בית החולים עמד אוהל פאר, מבחוץ היה נראה כאוהל צבאי גדול אבל בפנים היה הכל מצופה שטיחים יקרים. אוהל זה היה מתנת האמיר עבדאללה - לימים מלך עבדאללה מירדן, לידידו פנחס רוטנברג. באוהל זה היה טקס הברית מילה של יוסי. בית החולים נסגר לפני שנים רבות ובשטחו עומדים בנינים - זה בשדרות הנשיא, בערך מול תחנת הדלק אשר בפינת רח' החורשה.

  אחותי גוסטל, אותה לא ראיתי מאז הגירתה לארצות הברית בשנת 1938, ביקרה כאן בשנת 1958. השמחה הייתה רבה וגם היא נהנתה, וחילקה את זמנה בין הביקור אצלנו בחיפה לבין שהייה אצל אחותנו שרה והגיס שמחה בקבוץ חפץ חיים. ביקורה נקטע לפתע כאשר הכריזו כאן על תרגיל גיוס מילואים לצה"ל ובטעות לא הודיעו שזה תרגיל בלבד. האמריקנים מיד הציעו לאזרחיהם לעזוב את הארץ. כך גם גוסטל אשר טענה שפעם אחת כבר נפרדה ממשפחתה ולא ראתה יותר את ההורים והאחות שניספו בשואה. היא לא רוצה להסתכן בפרידה מחודשת ממשפחתה שיש לה בארצות הברית, הבעל ושני הבנים. למחרת סודרה טיסה מיוחדת, היא שבה לאמריקה. באותו מטוס טסה גם המלכה האם אליזבט מבלגיה אשר ביקרה כאן. לווינו את גוסטל לשדה התעופה ושם היו כל המי ומי של המדינה. החל מהנשיא בן צבי, נדמה לי שגם בן גוריון היה, שרת החוץ גולדה מאיר, הרמטכ"ל חיים לסקוב, וגם אסתר ומשה אילון.

  בקשתי לשמור על הקשר שזה עתה חודש ותכננתי לבקר בארצות הברית, אלא הייתה שאלה של כסף. התכנון היה להפליג באנייה בשנת 1961, ואז, פתאום פגשתי את בן דודי הרמן אשר היה שותף בסוכנות נסיעות. הוא סיפר שחברתו מארגנת טיסת שכר, זו טיסת השכר הראשונה שהתקיימה בארץ, והמחיר הוא מחצית המחיר הרשמי בתוספת כמה דולרים דמי תיווך. הטיסה אורגנה עבור ארגון האמריקנים והקנדים בישראל, ורק חברי ארגון זה רשאים להשתתף במסע. אלא -  נותרו 25 מקומות ריקים. מי שרוצה לקנות מקום כזה חייב להיות חבר בארגון אשר שמו שונה מ: "אמריקנים וקנדים בישראל" ל - "אמריקנים וקנדים בישראל וחברים." ההצטרפות ל"חברים" עלתה כמה לירות. כך זכיתי בטיסה זולה בהרבה ממחיר הפלגה באנייה. זה היה בקיץ שנת 1961.

  בארצות הברית הכרתי לראשונה את גיסי מרטי. בחור מגודל כזה שפע טוב לב ומהרגע הראשון התיידדנו. הם התגוררו בקרבת וושינגטון הבירה יחד עם שני בניהם, רון בן 18 שנה ומייקל בן 14. תוך כדי שהייה שם בקרתי בשגרירותנו. באותו זמן נזקקו לעובד זמני ונתקבלתי מיד כי היה לי כמובן אישור בטחוני. בעבודה שם הרווחתי כמה דולרים ובכסף זה ביליתי בסוף עוד שבוע ימים בניו יורק.

לידתו של אשר וההמצאה הגדולה- עט כדורי

  בפברואר 1954 נולד אשר. אמא אושפזה לשם כך בבית החולים רמב"ם והיתה באולם אחד עם הרבה יולדות נוספות. בימים ההם נהגו לאשפז יולדת לארבעה-חמשה ימים. במקום הסתובב תמיד מוהל שהיו לו "קשרים" ואם הסכימו לשרותיו הוא דאג שהיולדת תשאר בבית החולים עד לאחר הברית. אנו כמובן הסכמנו להסדר זה. הדבר הגרוע היה שעד לברית או עד להוצאת התינוק מבית החולים לא נתנו לאב לראות אותו. וכך הכרתי את בני בכורי רק ביום השמיני.. לצורך עריכת הטקס העמיד בית החולים צריף לרשות ההורים המאושרים ושם ניתן כיבוד צנוע.

  כעת היינו שלשה בחדר אחד אבל לא הרגשנו צפיפות. זו הייתה תקופת צנע, תקופה של חוסר שפע אבל לעולם לא היה מחסור ממש. לחם ומצרכי יסוד אחרים היו ללא הגבלה, כן היה דג פילה אשר דאגו לייבא ולמכור אותו במחיר זעום. פעם הצלחנו לתפוס יונה על גג הבית והיא סיפקה לנו מנת בשר מחוץ לתקן. בזכות התינוק גם אושר לנו רבע ליטר חלב ליום, והחלבן כתב זאת על משקוף הכניסה. החלב לא היה נקי מתוספת מים שחלבנים רבים נהגו למהול בו. היום חלב נמכר בשקית או בקופסה סגורה, בימים ההם הועבר החלב בידי החלבן ממיכל גדול לקנקן מדידה ומשם לכלי של עקרת הבית.

 

  אחרי החזרת החובות הכספיים השונים חיפשנו דירה יותר מרווחת כי בכל זאת חשבנו גם להרחיב את המשפחה. מצאנו דירה ברמות רמז, ומחיר קנייתה היה ארבעת אלפים וחמש מאות לירות. סבורני שזה היה שווה ערך לכשישים משכורות שלי, וזה על כל פנים פחות ממחירן היחסי של אותן דירות כיום.

   ליד דירתנו ברמות רמז היה גם שטח אדמה קטן לצורך גינון, ובתקופת הצנע חלמנו הרבה על אפשרות גידול ירקות ומטעמים שקשה להשיגם בשוק. תחילה שתלתי קצת תות שדה כי תקופת הגידול נמשכה יחסית זמן קצר ובמהרה היה אפשר ליהנות מהיבול. הרבה לא יצא מזה אבל יכולנו גם לטעום מטעם זה וגם להגיש לאורחים. באותו שטח הקמתי לול, כמובן הכל בעבודה עצמית. בשוק קניתי אפרוחים אותם האכלנו בשיירה האוכל ובירק שגדל בצדי הדרך. מתוך הספרות המקצועית למדנו שתרנגולים נלחמים זה בזה ובראותם את דם היריב, הם ממש משתלהבים ומנקרים אותו למות. למניעת מצב זה ניתן להרכיב על המקור משקפי אלומיניום אשר מונעים מהתרנגול לראות את יריבו. קנינו והרכבנו משקפים כאלה לתרנגולינו. כעבור מספר חדשים הוטלו הביצים הראשונות על ידי שלש או ארבעת התרנגולות והשמחה היתה רבה, כי ביצים ניתן לקנות רק בקיצוב. ביצה אחת או שתים היו בגודל עצום וחשבנו שיש לנו משהו יחודי. מסתבר שביצים אלה גם קרעו לתרנגולות את התחת והזיקו למערכת ההטלה ויותר לא הטילו. העופות עלו כך לאט לאט על שולחננו ובזה תמה פרשת הלול.

  פלא חקלאי אחר היה הקפה. בבית המרגוע אליו הלכנו בחופשת הקיץ התיידדתי עם חוקר מתחנת חקר החקלאות ברחובות. הוא סיפר רבות על אפשרויות גידול קפה, וזאת בתקופה שכאן בארץ לא ניתן להשיג קפה אמיתי אלא תחליף כלשהו. האיש גם הסביר את שיטת הגידול. בבור בעומק של 80 ס"מ שמים את השתיל ומכסים את שרשיו באדמה. יחד עם גדולו נושרים העלים התחתיים, ושטח זה מכסים שוב באדמה. כאשר השתיל עובר את 80 הסנטימטר ובולט מעל לאדמה, תהיה לו כבר מערכת שרשים חזקה ומסועפת. כעבור כשלוש שנים יהיה היבול הראשון. קבלתי כתובת משתלה המחזיקה שתילי קפה, וקניתי שלשה. חפרתי בורות, הכנסתי את השתילים והכל התנהל כשורה. השכנים באו לחזות בפלא זה וכמעט נרשמו בתור לשתיית קפה כאשר… ואז בא החורף. הבורות שימשו תחנת ריכוז וניקוז למי הגשמים שנספגו באדמה, עודף מים זה גרם לרקבון הצמחים ובזה תם חלום הקפה מתוצרת עצמית.

  בתחילת שנות החמישים התבשר העולם על המצאה חדשה, המצאה שבה משתמשים כיום כבדבר מובן מאליו. הכוונה לעט כדורי, אותו קונים כיום בסכום פעוט וכאשר המלוי נגמר זורקים את כל העט, או במקרה של עט יקר, קונים מלוי חדש. עד להמצאת מכשיר כתיבה זה היו ארבעה כלים לכתיבה ידנית. היה העפרון, בו השתמשו ילדי כתות יסוד. היה עפרון קופי, זה היה עפרון שכתיבתו היתה בצבע כחול-סגול והכתוב לא ניתן למחיקה. היה עט עם צפורן שטבלו אותו בקסת דיו, והדיו הנוזל בו הספיק לכתיבת מילים ספורות ואז טובלים מחדש; והיה כמובן עט נובע, אותו מלאו בדיו נוזל וניתן לכתוב אתו משך זמן יותר ממושך עד למלוי מחדש. לכל העטים היה חסרון, הדיו הנוזל גרם לכתמים כאשר טיפה נפלה במקום כלשהו. זכור לי שאת ההמצאה המהפכנית פרסמו רבות, ובין היתר תארו אדם העומד עם עט כדורי ביד, מניף אותו עם החוד קדימה לכוון פניו של אדם אחר - וכלום לא קורה. אף טפה לא נתזת.

  כמובן שכל שוחרי הקדמה קנו כעת עט כדורי. מלוי חדש היה די יקר, וברחוב החלוץ ישב אדם אשר ידע למלא צינורית של מלוי ריק באותו דיו פלאים אשר לא ניתז. בתמורה הוא דרש, וקבל חצי לירה.