הצבא הבריטי והמזון

מה עוד שייך להווי - כמובן המזון.

סברתי שכיהודי דתי אוכל לקבל את ארוחותי במטבח הכשר, אבל לצבא יש חוקים וסדר משלו. תחילה עלי לעבור שלבי גיוס ותהליכים אחרים, עלי להרשם למטבח הכשר, ורק כעבור זמן מה תאושר בקשתי. וכך, בבוקר הראשון קבלנו ארוחת בוקר אנגלית עם נקניקיות, כנראה על טהרת בשר גמל. מולי ישב מרדכי, לשעבר מדריך בכפר הנוער הדתי. יכולנו לוותר על הנקניקיות, אבל נראה שהוא כמוני, החליט לעשות פסק זמן עד לגמר המלחמה. ובכן, הסתכלנו האחד על השני ובלענו. בשר הפיגול סתם לי (וכנראה גם לו) את בית הבליעה כאילו שזה כדור פלדה עבה. התאמצתי חזק עד שזה ירד. כעבור זמן מה קבלנו אישור למטבח הכשר, ולהפתעתנו פגשנו שם גם בחורים אשר בעונג רב היו אוכלים חזיר. מסתבר שהאוכל הכשר היה פשוט יותר טעים מאשר האוכל במטבח הכללי.

   קודמינו הזהירו אותנו מתעלול המגהץ אבל לא סיפרו לנו מה צפוי ביום חמישי. הם בטח כל כך סבלו בעצמם שביקשו פיצוי על ידי שמחה לאיד של סבלות הזולת. בימי חמישי הוכנס ברום לתוך סעודת הערב. כנראה רצו לבלום את יצרינו, אם כי לא ברור היכן היינו יכולים לפרוק עול. התרגילים נמשכו שעות רבות ועייפו אותנו, בנוסף לכך המחנה היה סגור. מעבר לגדר מפרידה ראינו אמנם חיילות, אבל טירוניות אלה היו במצב מדוכא בדומה לנו ועם מדים שהיו ההיפך מלבוש מגרה. אבל בכל זאת. וכך באמצע הלילה מתעוררים וחשים צורך לרוץ כמו טיל לשרותים הציבוריים (שני חדרי האמבטיה היו כמובן תפוסים). כדי לחסוך מסע לאורך המסדרון, קופצים מהחלון וישר לתוך הח…. החברה לא הספיקו, והתוצאות היו בכל מקום. טוב, למדנו לקח ובימי חמישי כבר נמנענו מלאכול ארוחת ערב.

 

 אחרי שלשה שבועות של אמונים קבלנו את חופשת סוף השבוע הראשונה. עלינו במדים מצוחצחים על האוטובוס, ובהרגשת גאווה עילאית הסתובבנו בחוצות עיר. בתקופה זו כולם כיבדו את החיילים שהתגייסו כדי להלחם בשטן הנאצי. בתום יום וחצי של חופשה שבנו לבסיס והמשכנו שלשה שבועות נוספים באמונים מפרכים, בעיקר אמוני תרגילי סדר ותרגילי סדר חמושים. כל מחלקה מנתה חמישים איש, ובסוף באמת ידענו לבצע עמידת דום בצליל חד ואחיד, ולא היה פיגור של מישהו ולו במאית השנייה. אני לא בטוח שזה יתרום למאמץ המלחמתי, אבל למדנו סדר. יצאנו גם למטווח ירי, והסמל האנגלי השתומם על הצלחותינו בפגיעות כי רובנו היינו מקודם ב"הגנה" וידענו שימוש בנשק. בגמר האמונים עברנו בסך לפני מפקד הבסיס, לויטנט-קולונל (סגן אלוף) Ceisester, ועוד באותו יום יצאנו לחופשה, והפעם בהרגשת הקלה כי סיימנו את הטירונות ואנחנו כאילו חיילים "מוסמכים".

סרג'נט הפר והמגהץ

אנחנו ישנו 50 איש בצריף, אשר לפני המלחמה שימש מגורים לשתי משפחות קצינים בשרות קבע. כפועל יוצא היו שני חדרי אמבטיה אשר בכל אחד מהם היו כיור, אמבטיה ואסלת נוחיות. בחדר כזה נאלצו להתרחץ ולהתגלח בממוצע 25 איש בדקות ספורות שבין ההשכמה להתעמלות הבוקר. הדוחק היה רב, הסתדרנו איכשהו, אבל שיא היעילות הוכיח האמריקני שלנו, אשר הרחצה לא ענינה אותו במיוחד. חמד זה של בחור ישב על האסלה לעשיית צרכיו ובהזדמנות חגיגית זו גם אכל ענבים. היה גם טיפוס שהשתייך לדגי הרקק של העולם התחתון. בחור לא מסוכן, אבל ידענו שאין להשאיר כסף, דברי ערך או סיגריות חשופים לסקרנותו.  איש סולל בונה, נעים הליכות ובעל יידע סביר באנגלית, קבל דרגת טר"ש (זמני). טירון אחר, שמן מאד, בן למשפחת תעשיינים ידועה ועשירה זכה לפריבילגיות, וכנראה שסמל המחלקה האנגלי לא יצא מקופח בשל כך. מסכן מכולם היה עולה חדש מאוסטריה, בחור טמיר, אשר לא ידע לא עברית ולא אנגלית והביע את מעט הגיגיו בגרמנית . איש זה פחד נורא מתרגילי אומץ באמון הגופני, ואף הצליח להרגיז את המדריך האוסטרלי עד כדי כך, שזה צרח עליו "…אתה, 1,80 מטר של חרא" ובאנגלית צחה: You six feet shit..

זה היה, אם כן חלק מהרכב הטירונים. ומה עם הסגל? אלה היה כולם אנגלים או ממדינות הדומיניון הבריטי. סמל המחלקה היה סרג'נט הפר, סגנו היה טר"ש גרימבלבי. הראשון היה זה כעשרים שנה איש קבע וגאה בדרגתו, ואילו גרימבלבי קטן הקומה, עליו רכלו שהוא בנו הבלתי חוקי של רס"ר המחנה. בנפוליאון קטן זה היה אסור לפגוע והיה צריך לפנות אליו בתואר "קורפורל" (רב"ט). אבוי למישהו אשר לשאלה השיב בסתם "כן" או "לא". אזי התפרץ גרימבלבי, הצביע על סרט השרוול הבודד כסמל לדרגתו ושאל אם זה בא לו מהמכבסה? הרמז הובן והפונה אליו השיב: "כן קורפורל" או "לא קורפורל".

סרג'נט הפר היה יותר מתוחכם, ואנשי המחלקה שקדמו לנו בטירונות אצלו, הזהירו מתסמונת "המגהץ". בבסיסי הטירונות של הצבא הבריטי, המכנסים והחולצה היו חייבים להיות מגוהצים, ובמיוחד הכפל במכנסים היה חייב להיות חד כסכין. בימים ההם טרם היה בד סינטטי, הכל היה או כותנה או צמר טהורים שהתקמטו מאד בכל כביסה. אנחנו השתדלנו לקפל יפה את הפריטים  מתחת למזרן הקש וכובד גופנו מעל למזרן היה אמור איכשהו ליצור קפלים במקומות הדרושים ולהחליק במעט את הקמטים. סמל הפר אסף אותנו בתחילת הטירונות ודרש בכל תוקף הופעה במדים מגוהצים. כדי להקל עלינו הוא הציע למכור לנו מגהץ במחיר עלות עצמית של חמש לירות. זה היה המון כסף, אבל 50 אנשי המחלקה יכלו לנדב 10 גרוש כל אחד (10 גרוש היה שוה שכר יומי שלנו בטירונות, או תמורה ל 20 עוגות בקנטינה). וכך המגהץ עבר לרשותנו - מאותו רגע הסמל כבר לא התעניין בחדות הכפל. התסריט נמשך כפי שסופר לנו על ידי קודמינו. לקראת סיום הטירונות, יומיים לפני מסדר הסיום, בא הפר ובקש "לשאול" את המגהץ כדי להתכונן  כראוי למסדר הסיום. הוא כמובן "שכח" להחזירו ואנו לא דרשנו לקבלו חזרה. אחרי מסדר הסיום הלכנו לטירונים החדשים שהחליפו אותנו וסיפרנו להם מה צפוי בענין מגהץ. בכל אופן, אי ההקפדה על קפל חד היה שווה עשרה גרוש לכל אחד.

  אותו סמל בצבא הוד מלכותו היתה לו חברה בראשון לציון, מרחק כשעה ורבע הליכה ממגרש המסדרים שלנו בסרפנד - צריפין. איך ניתן להרשים אותה? בכל יום שני בשבוע נערך תרגיל מסכות גז. היינו חייבים לעבור תס"ח (תרגילי סדר חמושים) עם מסכת גז על הפנים בחודש יולי הלוהט, וחיש מהר התמלאה המסכה מי זעה שנגרו מפנינו. בתס"ח נשאנו רובים קנדיים, אלה כלים די כבדים וככה, עם רובה על הכתף הצעיד אותנו ידידנו הסמל לעבר ראשון לציון, העמידנו בסך לפני בית ידידתו, וכאשר זו נפנפה לו לשלום, הוצעדנו חזרה. אני תמה אם זה הספיק להרשים אותה די כדי להיהפך לגברת הפר?

חיי דת אל מול מלחמה בנאצים- ההחלטה להתגייס

 במחזורנו בישיבת כפר הרא"ה, מחזור "המבוגרים" היו בחורים שאחר כך עלו לגדולה. היה מרדכי פיסק, המוכר יותר מאוחר כמרדכי פירון, הרב הראשי לצה"ל. היה בו-גד, אחר כך פרופיסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית. בין הצעירים בלט צבי ריכטר, לימים השופט העליון צבי טל. עד לעת הזו הייתי נער דתי מאד אשר האמין גם בכנותם של מייצגי הדת, רבנים למיניהם. בכפר הראה חויתי בפעם הראשונה שחישובים נוספים מכוונים את "כלי הקודש". הרב נריה התענין יותר, וטרח יותר למען הצעירים בני ארבע עשרה שנה, ובקש לגבש אותם לגרעין "בני עקיבא". גרעין זה היה יותר חשוב בעיניו מאשר אותם בחורים אשר למדו בכנות יומם ולילה, אבל מהם לא תצמח ישועה פוליטית. רב הכפר, הרב ישראלי, לימים חבר מועצת הרבנות הראשית, לימד שעורים ברמה גבוהה.   אותה תקופה, שנת 1941 - 1942 להטה המלחמה בצפון אפריקה, ומפקד צבאות גרמניה שם פילדמרשל רומל, מדי פעם התקרב קרבה מסוכנת לגבולות מצרים, ובכך גם לגבולות הארץ, עד אשר נהדף סופית באל-עלמיין בנובמבר 1942. מה שיותר חשוב, למרות שלא היו ידיעות ברורות, אפסה בלבנו התקווה להתאחד שוב עם משפחותינו היקרות שנשארו באירופה הכבושה בידי הנאצים. לא ידענו על מחנות ההשמדה למיניהם, אבל היה ברור לנו שעם התקדמות הגרמנים מזרחה, היהודים שם צפויים לכלייה. כך גמלה בלבי ההחלטה להתגייס לצבא הבריטי כדי לתרום את חלקי, ולו זעיר שבזעירים במלחמה בנאצים, ראיתי בכך מלחמת מצווה. היה ברור לי שכחייל לא אוכל לשמור על מצוות הדת, אבל הצטרפות לאותה מלחמה נראתה בעיני חשובה יותר, וחשבתי שבגמר תקופת שרותי אחזור שוב לניהול חיים דתיים מלאים. את החלטתי לא הסתרתי. הרב ישראלי ז"ל הזמין אותי אליו כדי להניאני מכוונתי. הוא הסביר את החשש שאחטא במאכלים לא כשרים, בפעילות לא נחוצה בשבת, ועוד ועוד. לא נסיתי כלל להבהיר לו את עמדתי, כי מי ינסה לשכנע רב? רק טענתי שכאן בארץ, בבסיס האמונים גם קיים מטבח כשר.

פניתי ללשכת הגיוס והתגייסתי בסרפנד - כיום צריפין - ביום 27 ליולי 1942. למחרת נשבעתי אמונים להוד מלכותו המלך ג'ורג' הששי. הווי בסיס הטירונות לא היה משהו מוגדר, האווירה היתה פועל יוצא של הרכב המתגייסים, אופי והתנהגות הסגל ונורמות שמרניות של צבא הוד מלכותו, המלך ג'ורג' השישי. ההרכב האנושי היה שונה מידי פעם, היה תלוי בגלי ההתנדבות לפי צווי היישוב, מצב התעסוקה או חוסר התעסוקה באזרחות וגורמים שונים למיניהם. מחלקה כללה 50 איש, ובחיל התובלה אליו התגייסתי היה ההרכב האנושי עוד פחות הומוגני מאשר ביחידות הבאפס, אותו חיל רגלי אשר במשך שנים שרת במשימות סוג ה' ובעיקר שמירה על מחסנים, עד אשר נהפך ל-חי"ל (חטיבה יהודית לוחמת) בסתיו 1944, והידוע גם בכינוי "הבריגדה". קשה לתאר, ולא יאומן איך טיפוסים שונים ומשונים יכלו לפעול יחד ובנוסף לכך היו גם הפרשי גיל עצומים. במחלקתי שרת ניר מתל עדשים, יהודי כבן 50 שנה אשר היה מוכר בכינוי "סבא ניר". תרגילי הסדר היו קשים עליו אבל הוא לא וויתר ולא ניצל זכויות גילאים מבוגרים. השפעתו היתה מרגיעה. לצדו היתה דמות שונה מתל עדשים, אב ושני בניו. אותו אב, מספרים עליו שבסלרנו, אחרי פלישתנו לאיטליה, הלך לבית בושת ושם פגש את בנו הצעיר בן ה- 16  שנה ובשאלו למעשיו שם, השיב הלז: "ואתה אבא מה מעשיך כאן ?" ינוקא זה התגייס בגיל 15 שנה בזייפו את המסמכים הדרושים. מעורר השתאות היה הג'ינג'י האמריקני. בחור גבוה, טוב מזג ומאד מלוכלך אשר הופעתו לא הסתדרה עם דימוי אמריקני כלשהו.

שלג בחיפה 1950

  תוך כדי שרותי בבית החולים הצבאי 10 גם הכרתי את אסתר, אמכם וסבתכם, אשר היתה אחת החולות. חולה זו מצאה חן בעיני ולאחר החלמתה התחלנו לצאת יחד. הכרנו בסוף שנת 1949 או תחילת שנת 1950. בתחילת פברואר 1950 ירדו כאן בארץ שלגים כבדים. גגות קרסו מכובד עומס השלג עליהם, עצי הדר נשברו. בארצות הקור הרגילות העצים עומדים בחורף במערומיהם לאחר השלכת, והשלג לא מכביד ביותר. כאן בארץ, עצי ההדר אינם משליכים את עלוותם, אלה תופסים כל אחת כמות שלג והעומס המצטבר גורם לשבירה. רחובות העיר חיפה, כמו גם יתר המקומות, היו מרופדים במרבד שטיח שלג עמוק. אסתר ואני טיילנו בנוף זה, ובסוף עמדנו לפני מקום מגוריה והיא הזמינה אותי להיכנס הביתה. הדירה הייתה חמימה, ובעודי יושב שם על כיסא החל השלג נמס ויורד מהנעלים הצבאיות ותוך כדי כך נוצרו שתי שלוליות מים ליד הרגלים. האמינו לי, זה היה פשוט לא נעים. 

זקן, אבל במצב טוב

   עברו שלושים ואחת שנה ואני כבר הייתי בן חמישים.

זמן לא רב לפני כן נחטף מטוס אל-על לאלג'יריה ובאוקטובר 1972 נרצחו אחד עשרה ספורטאים ישראלים במינכן, שם השתתפו באולימפיאדה. הטרור האנטי ישראלי גבר. משלחות ישראליות למיניהן המשיכו לנסוע לחו"ל, אם בשליחויות דיפלומטיות, אם מטעם הסוכנות היהודית, או סתם משלחות של קבוצות שונות. את אלה היה צריך לאבטח, הן אבטחה פיזית ממש, והן על ידי קשרים עם המשטרות בחו"ל.

   בשנת 1973 נסע האנסמבל הקמרי למופע קונצרטים של 30 יום לאירופה, בעיקר לגרמניה. מה לעשות - ובעוונותי אני שולט בשפה הגרמנית, כך הוטל עלי לאבטח קבוצה זו בת כ - 45 נגנים ומלווים וכן לדאוג לאבטחה משטרתית במקומות הופעתם.

   נושא אבטחת הקבוצות היה אז חדש יחסית וטרם נתגבשו תורות קבועות. ראשית חכמה, היה צריך ללמד אותנו שימוש טוב באקדחים, איך להגיב לירי, להסתער על המתנקש, תוך כדי ריצה לירות ובמקרה הצורך להחליף מחסניות, וכו' וכו'.

   באחד מימי האימונים הסופיים יצאנו למטווח ליד טירת הכרמל. הפעם היתה משימה מורכבת, היינו צריכים להסתער על דמות המחבל שיוצג על ידי בובת קרטון. תוך כדי ריצת זיגזג, כדי לא לשמש מטרה ברורה, היינו צריכים לירות מדי פעם רצף של שני כדורים ולהמשיך לרוץ. כאשר המחסנית התרוקנה היינו חייבים ליפול, רצוי מאחורי מחסה כלשהו ולו הקטן ביותר כגון אבן או בתוככי ניר בשדה, להחליף מחסנית, לקום, לרוץ ולירות, בהגיענו ל"מחבל" היינו חייבים לזנק גבוה ומלמעלה להוריד לו כדור לראש.

   קשה לומר שהייתי ספורטאי מצטיין, בנוסף לכך כבר לא נמניתי על הצעירים. ובכל זאת, המשימה נראתה לי חשובה ביותר ואני גם אחראי לשלומם של עשרות ישראלים. שכחתי מכל הבעיות, מפרקים קשיחים וכבדות תנועה, והתרכזתי כל כולי בתרגיל.

   הגיע תורי. התחלתי לרוץ בזיגזג, ולפקודת השריקה של המדריך יריתי. כאשר התרוקנה המחסנית הפלתי את עצמי כדרוש, הוצאתי את הריקה והכנסתי מלאה, קמתי, המשכתי לרוץ ולירות. בהתקרבי לדמות הקרטון נתתי זינוק כזה שאולי היה מזכה אותי במדליה באולימפיאדה (לא אגזים ולכן אסתפק במדלית ארד), ויריתי מלמעלה כדור לראש הדמות.

   כל התרגיל ארך לא הרבה יותר מחצי דקה, אבל המאמץ היה גדול. בטרם הספקתי לקחת נשימה ארוכה נשמעו מחיאות כפיים רועמות. מסתבר שמחלקה של המשמר האזרחי באה לאותו מטווח וחיכתה לתורה, בינתיים הסתכלו על פעילותנו. והנה, הם רואים כנראה איזה זקן שרץ כמטורף, יורה יורה, נופל, קם, רץ הלאה, יורה, מזנק גבוה ומלמעלה תוקע כדור אחרון, זה פשוט הדהים אותם. נראה שכובד האחריות שהרגשתי נתן בי כח שלא ידעתי על קיומו, וכך בצעתי את המשימה ממש 10. אינני יודע מה כתב המדריך בדו"ח שלו. אולי: "זקן אבל במצב טוב".

חנוכה- נס גדול היה פה

בדומה להיום, גם אז היה חג חנוכה משהו משמח וקליל. בבית נהגנו לשחק בסביבון והרווח וההפסד התבטא באגוזים. כל אחד שלם לקופה כמות מסוימת של אגוזים ואחר כך סובבו את הסביבון לפי תור.

 כמובן שלא הכרנו את הסביבונים המאירים ואת כל ההמצאות של היום. לסביבון היו ארבעה צדדים ועל כל צד היתה כתובה אות עברית. היו: נ, ג, ה, פ (או ש), שאלה ראשי תיבות של נס גדול היה פה (שם). אם הסביבון הראה נ, השחקן לא קבל כלום. ג - השחקן זכה בכל הקופה והכל החל מחדש. ה - השחקן זכה במחצית הקופה. פ (או ש) - השחקן חוייב לשלם אגוז אחד לקופה. זה היה משחק פשוט, אבל בחבורה משפחתית של חמישה משתתפים ויותר היו מתח, כעס ושמחה.

משחק אחר שהיה מבוקש היה "מונופולי". שם ניתן להרוויח ולהפסיד מגרשים, בתים ורחובות שלמים. יתר על כן, המשחק בוסס על הווי של ארץ ישראל, לערים ניתנו שמות כגון תל אביב, יפו, חיפה וכו'.

  בערב הדליקו אבא והבנים את החנוכיות, ואלה  הועמדו על עדן החלון לשם "פרסום הנס". אחרי כמה שנות שלטון היטלר כבר העדפנו להעמיד את החנוכיות על השולחן באמצע החדר כדי לא להסתכן באבן שיזרקו לחלון. החנוכיות שלנו היו מכסף טהור ואפילו הבאנו אותם ארצה, אך במוסד עליית הנוער "כפר הנוער הדתי" אבדו לאחר שעזבתי מקום זה.

  בבית הכנסת לפני ארון הקודש עמדה מנורת נחושת ענקית וכדי להדליק בה את הנרות הגדולים עלה החזן על שלוש מדרגות שהועמדו לפני המנורה.

  הלימודים בבית הספר היהודי התנהלו כרגיל.

אומנות זריקת הרימון

לאחר שהתקדמנו באמון בנשק קל הוחלט שנתאמן בזריקת רימון יד. רימונים אלה היו תוצרת תעשיית הנשק שלנו, גם אם בגוף הרימון הוטבעו האותיות U S. כיום, כאשר מתכוננים לזרוק רימון, שולפים נצרה וזורקים אותו, וכל זמן שהוא מצוי בידו של הזורק אין בו סכנה, כי היד גם לוחצת על מנוף נוצר, אשר עף מיד עם מעופו של הרימון וצאתו מהיד. באותו חלקיק שניה מנגנון מצית את הנפץ ומאז ישנם ארבע או ארבע וחצי שניות עד שפתיל הנפץ הבוער מתכלה וגורם לפיצוץ הרימון. בימים ההם העסק היה עם מנגנון הצתה הרבה יותר פשוט אבל גם מסוכן לזורק עצמו.

   מעטפת הרימון היתה ברזל יצוק ובה חומר נפץ מסביב לצינורית ששימשה להכנסת הנפץ. לנפץ היה פתיל בערה לזמן של ארבע או ארבע וחצי שניות, אבל הוא לא הודלק על ידי מנגנון, אלא היה לו ראש דמוי גפרור כאשר אותו ראש היה כמובן הרבה יותר רחב מראשו של גפרור רגיל. אותו יש להעביר בחוזקה בצד השפשוף של קופסת גפרורים, הוא נדלק, ויש לזרוק את הרימון למטרה. מי שלא זורק מיד למרחק סביר  - נמצא בבעיה…  ברור שבאמונים מוקדמים התאמנו על רימוני דמה, כאלה שאין בהם חומר נפץ. לצורך השלכת הרימון נעמדים על ברך ימין וביד שמאל, סמוך לברך השמאלית המכופפת מחזיקים קופסת גפרורים עם צד השפשוף למעלה. ביד ימין מחזיקים את הרימון וראש הגפרור מכוון למטה. בתנופה למטה וקדימה מעבירים אותו על צד השפשוף של הקופסה, את יד ימין עם הרימון הדולק מניפים אחורה תוך כדי קימה ובתנופה קשתית זורקים את הרימון מה שיותר חזק לכיוון המטרה. עד כאן הכל ברור ומתורגל.

  ביום יפה יצאנו לדרך מכפר הרא"ה לכיוון חולות בית ליד, ענין של 10 - 12 ק"מ. צעדנו בשורה עורפית בחולות, מונהגים על ידי גרי ובתקווה לא להתפס על ידי האנגלים. אמנם הרימונים לא היו אתנו, אותם היינו צריכים לקבל במקום היעד. יחד עם זאת, התקלות בבריטים תקלקל את תכניותנו, וכמו כן גרי נשא אתו את הנפצים שהיו ארוזים בקופסת סיגריות "עתיד". הגענו לחורשה בחולות בית ליד, שם המתין לנו מפקד "הגנה" אחר, מדריך לזריקת רימונים ואלה היו ברשותו. במקום היתה מחפורת קטנה וממנה היינו צריכים לזרוק את הרימונים ליעדם, שסומן האחד במרחק שלושים והשני במרחק שלושים וחמישה מטר. המחפורת היתה צריכה להגן על אלה שיזרקו את הרימון למרחק קצר בלבד, כמו כן היה המדריך ליד כל אחד שתורו הגיע לזרוק, למקרה ויפספס בין ההצתה לבין הזריקה.   תורי הגיע, אבל לפני כן כדאי לדעת. אני מעודי לא ידעתי לזרוק אבנים כפי שצריך. נערים יודעים בדרך כלל לזרוק אבנים למרחק, אבל אצלי זה לא הצליח. או שזוית המסלול לא היתה בסדר, או ששמטתי את האבן בטרם עת, אני פשוט לא ידעתי, ולא יודע עד היום לזרוק אבן כפי שצריך. כך הגעתי למחפורת אבל לא התרגשתי, כי העסק היה מוגן ובכל מקרה אספיק להיפטר מהאיום הדולק תוך ארבע שניות. המדריך לידי אומר לי להיות רגוע, אבל הייתי באמת רגוע. באופן מקצועי ויעיל כרעתי כפי שצריך, שפשפתי את הרימון בקופסה, מתרומם, בתנועה קצובה ומהירה הורדתי לאחור את יד ימין עם הרימון, ובתנופה אדירה זרקתי אותו לכיוון המטרה. מה אצלי כבר יכולה להיות תנופה אדירה? הרימון נפל במקום כלשהו והתפוצץ כפי שצריך. המדריך יצא מהמחפורת, בדק את מקום נפילתו, וחזר כולו מבסוט. "שמע, עד כה אתה הטוב מכולם, הרימון הגיע ליעד המרוחק שלשים וחמישה מטר, וזה באמת הישג יפה לזריקה ראשונה." אז מה קרה? כנראה מרוב פחד, במקום לעשות במכנסים הפניתי את כל האנרגיות לזריקה, וכך הצלחתי.

לעולם אין להתייאש!

ישיבת בני עקיבא

 עברו עלי שנתיים וחצי בכפר הנוער הדתי, שנתיים שהוקצו לכל אנשי עלית הנוער וחצי שנה נוספת, תקופת שהייתי בחברת הילדים. בסוף קיץ 1941 היה עלי לעזוב. בחברות הנוער השונות בכפר כיוונו את הבוגרים לחיי קיבוץ, וחלק מהם אכן עברו לקיבוץ קיים ובחלקם היוו יסוד להקמת גרעין קיבוץ חדש. אני וארבעת חברי בני גילי לא היינו מעורים מבחינה חברתית באף אחת מחברות הנוער. במחזור ב' אשר אנשיו הגיעו סמוך למועד עלייתנו ארצה, סיימו את תקופת הנוער כבר חצי שנה לפני כן. במחזור ג', אליו השתייכנו מבחינה ארגונית, לא היינו מעורים היטב כי מלכתחילה היינו אנו הותיקים, אשר בבא אנשי המחזור כבר היינו כאן חצי שנה, ולא לקחנו חלק בבעיות ההתערות שלהם שהיוו חלק מהווי החיים. מבינינו היה אחד שהלך לחניכה אצל סנדלר הכפר. שני הלך לעבודה כשכיר במשקים חקלאיים. אני הסכמתי להצעה ללמוד כשנה בישיבת "בני עקיבא" בכפר הרואה, שם למדו גם שנים-שלשה בנים מבוגרי מחזור ב'. ישיבה זו היתה אז בת כשנתיים. שם למדנו, ולעתים גם הלכנו לעבוד במשקים של אנשי המושב כדי לזכות בדמי כיס. ההווי היה מעניין. ראש הישיבה, הרב נריה, ידע להלהיב בדבריו חוצבי הלהבות. אנו ישבנו ללמוד שעות רבות מעבר לשעות הרשמיות, ישבנו הרבה פעמים עד חצות הלילה. הדבר לא היה קל כי בישיבה טרם הותקנה מערכת חשמל ואנו למדנו לאורם של עששיות נפט.

   תוך כדי הלימוד גם עברנו אנו, בני ה18- הכשרה בנשק מטעם ה"הגנה".  בנוסף, או לצד היותנו חברי הגנה ואוחזי נשק בלתי לגאלי גם הושבענו כשוטרים מוספים למשטרה הרשמית, וזה איפשר לנו להחזיק רובה כאשר היינו בשמירה, ואפילו לבשנו מדים כלשהם. ענין זה היה פורמלי בעיקרו, וכמובן שתורת השדאות, א"ש לילה ואמונים בשימוש כלי נשק נוספים היו ענין של ההגנה בלבד. מדריכנו היה "גרי", חבר קבוץ גבעת חיים ושמו המלא גיורא בר-שלום. בבוא העת עסק רבות בנושא השגת הנשק הצ'כי ועבד יחד עם אהוד אבריאל ז"ל.

ההילה שבתפקיד השומר, נסיעות ברכבת ורדיו

עם הצטרפותנו לחברת הנוער הוטלה עלינו תורנות שמירה. במרכז הכפר היה מגדל שמירה וממנו השקפנו על הסביבה ומדי מספר דקות הארנו בזרקור גדול על הסביבה כדי למנוע מפורעים ערבים להגיע לכפרנו. ממול, במרחק כשני קילומטר היתה עמדת שמירה של קיבוץ יגור והקשר אתם נוהל באמצעות סימני אור ששלחו אותות מורס. עצם הצטרפותנו למעגל השמירה ונשיאת רובה הוסיף רבות לגאווה. שיא השמחה היה בחצות, בעת החלפת משמרת, כאשר ירדנו למטבח והכנו חביתות ביצים וכל אחד טרף מספר רב של ביצים ומזה הכין ביציית ענק. אז עוד לא שמענו על כולסטרול. עידוד נוסף לגאוותנו היתה הקצבת ארבע סיגריות לכל שומר, עישון סיגריות היה סמל הבגרות ולא חשבנו על סכנה של סרטן ריאות.

    בערבים התאספו בחזית אחד הצריפים בנים ובנות הנוער והיו שרים. אחד השירים האהובים היה: "מה יפים הלילות בכנען, צוננים הם ובהירים".  לילות הקיץ היו באמת בהירים ובשמים נצצו מיליוני הכוכבים. האויר טרם זוהם בפלט תעשייתי. לאורך מורדות הכרמל ממול ראינו בדרך כלל פס עשן כחלחל שיצא מארובות בית החרושת נשר והשתרע מזרחה לאורך צלע ההרים עד עמוק לתוך העמק. הפס היה די צר ולא דמה במאומה לאויר העכור הקיים באזור כיום. במשך הזמן גם ערכנו טיול שנתי שהיה מלא חוויות. מסיבה זו או אחרת היינו ארבעה חברים שיצאו מספר שעות לאחר הקבוצה הראשית ונדברנו להפגש בכפר יהושוע, לשם כך הלכנו רגלי עד יגור ושם עלינו לרכבת העמק. שמענו שניתן לשחד את מבקר הכרטיסים ותמורת סכום פעוט הוא מוותר על קניית כרטיס. הכסף אמנם היה ברשותנו, זה היה סכום של ארבע אגורות לנפש (אז זה היה נקרא ארבעה גרושים), אבל את השוחד ביקשנו לבצע לשם החוויה. המבקר הגיע ודרש את הכסף בתמורה לכרטיסים. עמדנו אתו על המקח ובסוף הוא התרצה תמורת עשר אגורות, בכך חסכנו שש אגורות  לכולם, וכל אחד קיבל אגורה וחצי שזה היה אז 15 מיל. בכסף זה ניתן לקנות למעלה משבע כוסות גזוז, או אותה כמות של אסקימו, שזה היה דגם פרימיטיבי של ארטיק, כעין מים צבעוניים ממותקים וקפואים. בכפר יהושוע נפגשנו עם הקבוצה הראשית  ואיכשהו המשכנו בדילוגים ברכבת ובאוטובוסים עד מטולה, משם ירדנו אחר כך רגלי עד ראש פנה. כך עברנו לאורך אגם החולה אשר בתקופה ההיא לא היה מיובש ושימש את יישובי הסביבה לצרכי דיג. לחופיו שכנו בדווים בתוך סוכות בנויות קנה סוף ובתוך המים השתכשכו התאוים - המוכרים גם בשם ג'מוסים.

  באותה תקופה לא רק שלא היתה טלוויזיה, אלא גם רדיו היה דבר נדיר. בחדר האוכל עמד מכשיר רדיו אחד, ורק למתי מעט מורשים היה מותר לנגוע בו. חדשות משם שמענו רק בעת אירועים מיוחדים. בעת ארוחות הצהרים נהג אחד המדריכים להקריא את כותרות העתון, וכך ידענו מהמתרחש. אחת המהלומות ששמענו בחדשות היתה כניעת צרפת לנאצים במאי 1940.  אירועים אחרים ראינו במו עינינו או שמענו באזנינו. ככה שמענו בנובמבר 1940 קול עמום של התפוצצות, וכפי שהסתבר אחר כך היה זה הפיצוץ של אנית המעפילים "פטריה", אשר הפיצוץ גרם לטביעתה המיידית ולמותם של רבים מהמעפילים.

על אניה זו היו גם קרובי משפחה של כמה מחברינו, רובם ניצלו. אמו של אחד הבחורים הגיעה לחוף אבל נפטרה  מטיפוס. אירועים אחרים היו ההפצצות של מטוסים איטלקים. אנו חפרנו שוחות וכיסינו אותן במעט אדמה, אלה שימשו לנו מקלטים. בעת ההפצצות שמענו כבר דקות לפני כן את רעמי מנועי המטוסים שטיסתם היתה כמובן הרבה יותר איטית מטיסת המטוסים כיום. המטוסים חלפו תמיד מעלינו או בקרבתנו והורידו את מטענם במפרץ חיפה, שם היו מיכלי הדלק ובתי הזיקוק. הפצצה אחת כזו פגעה במרכזי דלק והבעירה שהציתה האירה את השמים במשך 14 לילות, ובשעות היום השחירה את השמים בענני עשן שחור. האנגלים ניסו למנוע הפצצות במרכז הצבאי הרגיש של נמל חיפה ומאגרי הנפט על ידי הפרחת בלונים גדולים המעוגנים למשאיות שעל הקרקע. בלונים אלה אילצו את הטייסים לטוס יותר גבוה כדי לא להסתבך בכבלים, וזה מנע דיוק בהטלת הפצצות כי אז טרם היו מכשירי דיוק כפי שקיימים כיום. באחד מנסיונות ההפצצה רדפו מטוסים בריטים אחרי התוקפים. אלה נמלטו, ואחד מהם אשר רצה להאיץ מהירות ולשם כך שיחרר פצצות כדי שמטוסו יהיה יותר קל, פצצותיו פגעו באדמה בכרכור על יד פרדס חנה, ומהבור שנפער בקעו מים. שמחה וששון. 

עבודת השדה ורכבת העמק

   עבודת השדה נשאה בחובה הילה מיוחדת. שעונים היו דבר יקר ערך ולא נלקחו לעבודה. כתחליף שימשה לנו רכבת העמק אשר חלפה מולנו ליד יגור בשעה עשר ועשרה. בתקופת המאורעות אשר נמשכו עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, נהג לנסוע לפני הקטר רכב משוריין אשר במקום צמיגים היו לו גלגלים מותאמים למסילה. במשוריין ישבו שוטרים אנגלים והם בדקו אם לא נמצאים מוקשים על המסילה. לעתים לא היה משוריין, אלא לקדמת הקטר חוברה מסילות פלדה לאורך של כעשרה עד חמשה עשר מטר אשר אליהן היו מחוברים גלגלי פלדה. גלגלים אלה היו אמורים לפוצץ מוקשים אפשריים אם הונחו על המסילה.

מעבר הרכבת ביגור בשעה עשר ועשרה שימשה  סימן להפסקה קצרה. לרענון הגוף הוצאנו כל אחד אשכולית, באגודל פתחנו חור מלמעלה, סובבנו את האגודל בתוך הפרי, לחצנו בשתי כפות הידים על הפרי, ואת המיץ שזרם כתוצאה מכך לגמנו ישירות מהחור שנוצר. כך המשכנו ללחוץ וללגום עד שהאשכולית נסחטה כולה.

חוויה אחרת של אותה רכבת היתה במעבר ליד ג'למה. שם פרות של ערבים או דרוזים נהגו לרעות, ולעתים גם נעמדו על המסילה. במקרה זה נהג הקטר נאלץ לעצור, לרדת מתא הנהיגה ולגרש את הפרות בטרם יכול להמשיך. בתום עבודת השדה התרנו את הפרדות והובלנו אותן לאורווה. מתוך ארבע פרדות היו שתים עקשיות ובעטו כשהתקרבנו לחלקי הגוף האחורי. שמן היה האחת "ושתי" והשנייה "ג'ינג'י". פרדה שלישית, ליזל, היו לה מצבי רוח משתנים, פעם כך ופעם אחרת. הטמבל וטוב הלב מכולם היו פטר, פרד כהה, שקט ורגוע. אם הוא נמנה על הצמד שאתו עבדנו, פשוט עלינו עליו בסוף העבודה ורכבנו אתו  לעורבה. כמובן שלא היו לנו אוכפים, וקל לתאר היכן זה לחץ וכאב לנו אחר כך.

   לעבודת הדיש הרמנו את אלומות התבואה בקלשון והכנסנו אותן בתנופה לתוך פתח מכונת הדיש. פעם, בעומדי בתוך ערימת קש הרגשתי שמשהו זחל לי לתוך המכנסיים. פחדתי נורא שזה נחש, ומבחוץ לחצתי במקום שהיה אמור להיות הראש וצלעתי לחדר שלי. שם, תוך זהירות ועם המשך אחיזה הורדתי את המכנסים, ומה היה בפנים? עכבר תינוק שעדיין היה עיוור. אילו היה יכול לראות היה בטח בוחר לעצמו יעד אחר לזחול לתוכו.

   לעבודה בענף הפלחה לא היו רק צדדים רומנטיים. הבהמות לא ידעו מה זו שינה ארוכה, ובשעה ארבע בבוקר כבר הלכנו לאורווה להאביס אותן ולהכינן ליום עבודה נוסף. בכל זאת, שלשת חודשי העבודה באותו ענף היו תקופה יפה מאד.

לעתים הוארו הלילות בהבזק אור חזק, כאשר ערבים הציתו את קו צינור הנפט אשר בו הועבר   נפט מעירק ועד למיכלי חברת הנפט במפרץ חיפה. הבעירה החזקה נמשכה שעות רבות עד שנגמר מלאי הנפט שבצינור ממקום הפגיעה ועד לברז הסגירה אשר נמצא קילומטרים רבים לפני מקום הפגיעה, נאמר לנו שסגר זה מצוי באזור עפולה. 

כפר חסידים- החריש הראשון

כך הגענו קבוצה של 35 ילדים לכפר הנוער הדתי אשר אוכלס כולו בצעירי וצעירות עלית  הנוער. הכוונה היתה שאלה ישהו שם שנתיים עד גיל שמונה עשרה שנה, ילמדו חצי יום ויעבדו חצי יום בענפי חקלאות שונים. לגבי קבוצת הילדים שלנו המצב היה שונה. שלשים ילדים היו בגיל משש שנים ועד שלוש עשרה שנה, אלה כמובן למדו יום שלם ורק מדי פעם הועסקו בעבודה במשק הילדים. הבעיה היתה עם חמשת הנותרים, נערים כמוני אשר התקרבו לגיל שש עשרה, הגיל המתאים לעליית הנוער. סוכם שחצי שנה נהיה עם קבוצת הילדים אבל נלמד יחד עם קבוצת הנוער. לאחר מכן צורפנו גם לסידור העבודה של הנוער אבל מבחינת המסגרת החברתית שייכו אותנו הלאה, בניגוד לרצוננו, לקבוצת הילדים. דבר זה היה די קשה כי חסרה לנו המסגרת החברתית שהיתה כל כך חשובה, במיוחד היתה חשובה בגלל העדר המשפחות שנותרו בגרמניה. כעבור זמן מה הגיעה קבוצת נוער חדשה שצורפנו אליה, אבל כעת היה המצב הפוך. אנו היינו הותיקים, כבר דברנו עברית והתרגלנו איכשהו לאקלים החדש. משום כך ראו בנו כעין מתנשאים, וקשרי חברה ממש לא נוצרו.

ענפי העבודה האהובים עלי היו מסגרות ופלחה. במסגרות היו המדריכים שני מסגרים מעולים כפי שכיום קשה למצוא. אלה באו עם תעודת "מייסטר" מגרמניה ובכשרון ותבונת ידיהם הפכו גושי פלדה למוצרים שמושיים ומוצרי אמנות ממש.

נירו ניר – החריש הראשון 

פה בארץ חמדת אבות

תתגשמנה כל התקוות

פה נחיה ופה ניצןר

חיי זוהר חיי דרור

פה תהי השכינה שורה

פה תפרח גם שפת התורה –

נירו ניר ניר ניר שירו שיר שיר שיר

גילו גיל גיל גיל עוד ינצו ניצנים

אם תשאלו אותי מה היה האירוע הכי משמח בחיי, וללא ספק היו אירועים משמחים, והנה החריש הראשון שלי נמנה על הטובים בהם.

   בסידור העבודה החליפו לנו ענף מדי שלשה חדשים, והמבוקש מכולם היה ענף הפלחה. עבודה זו כללה חריש, קציר, דיש וכל הכרוך בגידול תבואה. ביום 1 למרץ 1944 הגיע תורי לעבוד בענף זה. היה יום אביב מקסים עם אוויר צח, שמים תכולים וראות צלולה עד למרחקים. ארווין כהן ז"ל שהיה מנהל הענף הסביר לי איך חורשים את הניר, התלם הראשון. עם תלם זה ישר, אזי יתר התלמים מתיישרים לפיו וחלקת השדה החרושה נראית יפה וישרה. רוחב החלקה היה כמאתיים מטר וכדי לחרוש ישר יש לקבוע נקודה סופית ולצעוד לקראתה עם המחרשה הנגררת על ידי זוג פרדות. כדי להקל על כך, קובעים בעין גם נקודות יותר קרובות הנמצאות בקו ישר לקראת הנקודה הסופית. הסימן הנבחר יכול להיות אבן, רגב עפר או כל דבר אחר שעליו ניתן למקד את העיניים. ובכן, נעמדתי בין ראשי שתי הפרדות, אחזתי ברצועה שליד המתג וצעדתי כפי שהוסבר לי. כך הגעתי לסימן הראשון שבחרתי, קבעתי לעצמי סימן נוסף שהיה בקו העין לקראת נקודת גמר התלם. הגעתי לסוף, הפכתי את צמד הפרדות עם המחרשה. להב אחד של המחרשה בת שני להבים שנקראה "ביסוק" (דו-להבי בצרפתית) היה כעת בתלם החרוש, וכך התקדמה המחרשה ישירות לאורך אותו ניר, ואני יכולתי לנהוג את הבהמות ברתמות מאחור וללא צורך לצעוד ביניהן. הגעתי לנקודת ההתחלה וארווין שיבח אותי על התלם היפה שחרשתי, ונדמה לי שגאוותי גאתה כפי שזה כמעט לא קרה במרוצת השנים, ולאור הצלחה כלשהי.

הארץ המובטחת

לאחר נסיעה קצרה עברנו את הגבול לאיטליה וכעבור זמן לא רב הגענו ליעדנו הסופי, לטרייסטה שמשם נפליג באניה ארצה.

ההפלגה תהיה למחרת היום, ובלילה איכסנו אותנו ב"בית העולים", בית שנשכר לצרכי העולים ארצה. בלינת לילה באותו בית עולים נעקצנו כולנו על ידי המון פשפשים, מין חרק אדום כהה אשר שוכן במיטות, היום כבר לא מוכר כאן בישראל. למחרת התגרדנו כולנו אבל כל אי הנוחיות נשכחה כאשר נגשנו לנמל והתפעמנו ממראה הים הגדול, לרובנו זו הפעם הראשונה שראינו ים. במקומות מגורינו הקודמים היו נהרות, לעתים נהרות גדולים ובהם שטו גם ספינות משא ואניות טיולים, אבל טרם ראינו אניות נוסעים גדולה המפליגה בים. כזאת היתה האניה "גליל" – GALILEA. לקראת הצהרים עלינו על סיפונה ולקראת ערב הפלגנו. זה היה ביום רביעי ה- 19 לאפריל 1939 ועגנו בחיפה ביום שני ה- 24 בו. באניה נהנינו מכל טוב, ממזון רב ובשר שכמעט שכחנו את טעמו. כן הוגשו תפוזים אשר גדולים כמוהם טרם ראינו, ואנו כמובן בחרנו את הגדולים שבהם, אלה שקליפתם עבה ונחשבים כאן כסחורה נחותה. לקראת תום המסע עגנו בנמל תל-אביב. נמל זה נבנה בשנת 1936, כאשר לרגל המאורעות הערבים לא איפשרו עגינת אניות עם יהודים בנמל יפו. בנמל תל אביב האניות לא יכלו לעגון ליד החוף, אלא מזח נבנה מהחוף אל תוך היום עד לעומק שאיפשר עגינת אניות גדולות, ופועלים יהודים העמיסו ופרקו דרך מזח זה. במשך עגינתנו הביאו פועלים ארגזי תפוזים והטעינו אותם במחסני האניה. אדון מרקס הכיר אחדים מפועלים אלה עוד מחו"ל. מתל אביב הפלגנו לחיפה ומראה הכרמל הפעים אותנו. לאחר העגינה לא ניתן לנו לרדת לחוף, אלא הורידו אותנו לאולם בבטן האניה אשר שם שלטונות ההגירה האנגלים בדקו את דרכונינו ואת רשיונות העליה, כמו כן קיבלנו זריקות חיסון. סוף סוף ירדנו לחוף.

   כעבור יותר מיובל שנים, כאשר נברתי במסמכי הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, נתקלתי במכתב של המשרד הארצישראלי בברלין אל הסוכנות היהודית בירושלים, ובו רשימת עולים אשר הפליגו מנמל טרייסט ביום 19 לאפריל  אל ארץ ישראל. ברשימה זו הופיע גם שם אחי ושמי והציון שעבורנו שולם מס נמל בסך חצי לירה כ.א. וכן דמי חיסון רפואי בסכום דומה. העתק המסמך שמור אתי עד היום.

   מעבר לשערי הנמל המתינו מאות אנשים מקרובי וידידי העולים החדשים, בין הממתינים היתה גם הני ויקסלבאום, אחותו הצעירה של דוד זיג. אותנו דחסו לאוטובוס אשר חלונותיו היו מסורגים. למעשה לחלונות כל האוטובוסים היו סורגים בצורת גדר מגן כדי לבלום התקפות אבנים ואולי אף רימונים מצד הערבים שהיו עדיין מתפרעים, היו אלה פרעות 1936 - 1939. מהנמל הסיעו אותנו תחילה לבית העולים בבת גלים. שם נפגשנו עם הני. משם הסיעו אותנו ליעדנו הסופי בכפר הנוער הדתי, על יד כפר חסידים ומול קבוץ יגור. 

העליה לארץ ישראל

  אדון מרקס הסביר שקיבל רשיונות עליה לשלושים וחמישה נערים עד גיל שש עשרה שנה, ובין ילדי מוסדו נמצאים רק שלושים ושלושה ילד באותה קטגוריה. אחרים לא יוכלו לנסוע מסיבה זו או אחרת. יש כאלה שיצטרפו למשפחותיהם אשר מתכוננים להגר, ואחרים הם כבר מעל לגיל הדרוש. אני עצמי אגיע בעוד 3 - 4 חדשים לגיל זה, אחי היה צעיר ממני בארבע שנים. זה היה בחודש ינואר או פברואר, והנסיעה תתבצע כמשוער בחודש מרץ 1939.

  כעת התחילו הכנות קדחתניות לקראת העלייה ארצה. אדון מרקס בעצמו העביר לנו שעורי עברית. בבית הוכנו ונקנו בגדים. בין היתר הוצע לקנות מגפי עור כי בעונת החורף בארץ ישראל ישנו הרבה בוץ ואנו הרי נהיה בכפר ששם אין מערכת כבישים תקינה. לימים יתברר שנזדקק למגפי גומי שניתן לנקותם מתחת לברז מים, ולא למגפי עור אשר נקיונם הרבה יותר מסובך. עבורי גם קנו מכנסי "ניקרבוקר", אלה מכנסים ארוכים אשר קצם התחתון מתקפל מתחת לברך לתוך הגרבים. באותה תקופה זה היה לבוש אופייני בגרמניה ובאנגליה.

  טוב, קנינו מזוודות גדולות והחלו נסיונות אריזה. בסוף סוכם מה לקחת והמזוודות של אחי ושלי הועברו לבקורת אחרונה בבית היתומים לקראת היציאה. היציאה נדחתה בינתיים מסיבות לא ברורות לי לאמצע חודש אפריל.

  היום המיוחל הגיע ובחצות הלילה היינו אמורים לצאת ברכבת מהירה דרומה. בשעות הערב

נתאספנו כולנו בבית היתומים, אנו, ההורים ובני המשפה המלווים. אל אחי ואלי התלוו ההורים והאחות רות, האחות שרה היתה מחוץ לעיר בהכשרה, והאחות גוסטל כבר היתה שנה בארצות הברית. נתקבלו הנחיות אחרונות איך להתנהג בנסיעה ברכבת. אחד ממורי הבית הסתובב והציע לכולנו גלויות דאר כדי שנכתוב עוד בטרם נעבור את הגבול. בקרבת מקום היתה תחנת חשמליות מס. 15 אשר נסעו לתחנת הרכבת המרכזית, ונתבקשנו ללכת לשם בקבוצות קטנות ובהפרשי זמן כדי לא לעורר את יתר נוסעי החשמלית להתנהגות פרועה כנגד קבוצת יהודים גדולה. בסוף הגיע תורנו לצאת לתחנה. עלינו עם המזוודות והנסיעה בת כ 15 - 20 דקות עברה בסדר, מלבד הערות מלגלגות שהיהודים נוסעים לפלשתינא.

  בתחנת הרכבת התאספנו כולנו ברציף המתאים, אחד מכשלושים רציפים בתחנת רכבת ענקית זו. הפרידה היתה מאד נרגשת. אבי שמר על איפוק, אמא בכתה ובקשה שאשמור היטב על אחי הקטן. אדון מרקס הורשה ללוות אותנו בנסיעה ובהפלגה ארצה והתחייב לשוב לגרמניה. אשתו אשר כונתה על ידי כל ילדי המוסד בשם "דודה רוזה" בכתה הרבה, כאילו שניחשה שיותר לא תראה את בעלה כפי שבאמת היה, כי בשובו לגרמניה ולפני חציית הגבול הוא הוזהר שאנשי גסטפו מתכוננים לעצרו ולשלוח אותו למחנה ריכוז. הוא נאלץ לחפש מקום מקלט בארץ אחרת, ואילו אשתו, בתו ואולי גם בן שולחו בבוא העת מזרחה ונספו בשואה.

  כולנו היינו בקרון אחד, אנו הילדים, אדון מרקס ואחד המדריכים שבבית היתומים בשם הרברט האס, אשר ליווה אותנו רק עד לגבול. הרכבת זזה ואנו כבר נשמנו לרווחה שנעזוב סוף סוף את הארץ הארורה הזאת, אף שהיינו עדיין בתחום שלטון הנאצים. שמרנו על שקט יחסי כי לא רצינו לעורר תשומת לב מיותרת. למחרת בבוקר הגענו למינכן ושם ירדנו מהרכבת כדי לעבור לרכבת אחרת, תוך כדי כך הסתובבנו במבנה התחנה הענקית. פתאום ראינו מחלקה של אנשי ס.ס. ענקיים, לבושים במדיהם השחורים וסמל גולגולת מת על כובעי המצחיה שלהם, כולם חגורי חרב. נאמר לנו שאלה נמנים על יחידת שומרי הראש של היטלר. דבר זה גם סביר, כי מינכן הוכרזה כ"בירת התנועה הנאצית".

   עלינו לרכבת אחרת והמשכנו בנסיעה. כעבור זמן לא רב, ועוד לפני שעברנו לאוסטריה אשר למעלה משנה לפני כן סופחה לגרמניה, והרכבת נעצרה באמצע שדה כלשהו. אדון מרקס עבר נרגשות מתא לתא, דרש לסגור את החלונות ולא לדבר. כך המתנו במתח קרוב לשעתיים, יותר מאוחר התברר שאנשי גסטפו טענו שדברנו נגד המשטר והמשך נסיעתנו הוטל בספק. לאחר ההמתנה הארוכה הורשינו להמשיך. עברנו באוסטריה והגענו לגבול היוגוסלבי. אחרי שעברנו גבול זה היינו מחוץ לתחום שלטון הנאצים אבל התאפקנו גם הלאה מלדבר חופשי, משפחותינו עדיין בגרמניה, ואדון מרקס צריך לחזור לשם. מוטב להזהר. ביוגוסלביה עברנו רק קטע קצר עד לגבול האיטלקי. היה לילה, חושך, אבל מסביבנו עפו רבבות גצים זוהרים. באותה תקופה היו בעיקר קטרים שהוסקו בפחם ולעתים נשף פיח ארובת הקטר דרך חלונות פתוחים, אבל ביוגוסלביה הסיקו את דודי הקטר בעצים ומהארובה התעופפו הגצים. לאחר נסיעה קצרה עברנו את הגבול לאיטליה וכעבור זמן לא רב הגענו ליעדנו הסופי, לטרייסטה שמשם נפליג באניה ארצה.

אדון מרקס וההצעה לעלות לארץ ישראל

   מוזר הדבר, אבל יתר האירועים  באותם ארבעת החדשים שחלפו עד לעלייתי ארצה כמעט ואינם זכורים לי. אינני זוכר מה עשיתי כל שעות היום, ומה עשו יתר בני המשפחה. זכור לי שאבא היה עסוק במידת מה בחיפוש אפשרויות הגירה, כתיבת מכתבים לקרובים ומכרים שהצליחו להגר ובהשגת  מספר תור בקונסוליה האמריקנית להוצאת אשרת הגירה. כמו כן היינו עסוקים בחיסול חלק מתכולת הדירה שנדרשנו לעזוב ובהעברה לדירה אחרת, יותר קטנה, הנמצאת באזור ריכוז יהודי. ההפתעה הגדולה היתה זמן קצר לאחר הפרעות עם מתן אשרות עלייה לארץ ישראל עבור אחי יהודה (יוליוס) ז"ל ועבורי. אלא זהו כבר סיפור אחר. מספר ימים לאחר הפרעות הודיע לנו מנהל בית מגורנו שעלינו לעזוב את הדירה, דירה נאה ונוחה שגרנו בה קרוב לעשר שנים. היהודים חוייבו לעבור לבתים בשטח המאוכלס רובו ביהודים. השגנו דירה קטנה בת שלשה חדרים באזור מותר, ברח. Schwanenstrasse 13. בדירה קטנה זו הועידו הורי חדר אחד להשכרה כדי להרוויח סכום כסף לצרכי מחיה, ואלינו הגיעה העלמה זילברשטיין (או שם דומה), רווקה מזדקנת שבעבר היתה מורה, וכעת התקיימה מפנסיה. היא גם אכלה אתנו. השיחות מסביב לשולחן האוכל סובבו לרוב על מכרים אשר היו בתהליך הגירה או כבר הספיקו לעזוב. בשלב זה כבר השתכנעו כולם שאין עתיד ליהודים בגרמניה ויש לעשות כל מאמץ כדי להגר. אבי פנה לקרובים בארצות הברית ואלה אכן שלחו את הניירות הדרושים שכללו התחייבות לפרנסת המוזמן אם אין ביכולתו להתפרנס בעצמו, אבל נציגי ארצות הברית, הקונסולים בגרמניה הערימו קשיים רבים. היה תור עצום של מבקשים,  ובקונסוליות חילקו מספרים לתור המתנה, והמספר שלנו היה אמור להגיע כעבור כשנתיים או עוד יותר מאוחר, אם

בכלל.

העליה ארצה

חלמתי על עליה ארצה, כמובן קיויתי שעליה זו תתבצע יחד עם בני המשפחה, ולא כתוצאה של רדיפות יהודים והפרעות הקשות בהם בנובמבר 1938.

  מספר שבועות לאחר הפרעות, אנו יושבים בבית ובמוצאי שבת יש צלצול בשער הבית. כל צלצול היה מפחיד אותנו כי חששנו שזה יכול להיות איש גסטפו, נאצי במדים ובמקרה הטוב אולי שוטר רגיל, אבל הפעם עמד ליד השער השרת הלא יהודי של בית היתומים היהודי וצעק למעלה שאדון מרקס, המנהל מבקש לראות אותנו.

  נתלוויתי אל אבי, אינני זוכר אם אחי יהודה בא גם כן. בבואנו לבית היתומים הובלנו למשרדו של אדון מרקס המנהל. איש זה ישב מאחורי מכתבה גדולה, היה לבוש ג'קט ביתי מקטיפה חומה, לראשו כפה, בפיו סיגר דולק, ועל פניו חיוך רחב כאילו שאין כאן לא נאצים ולא רדיפת יהודים. למראית עין היה פשוט רגוע ונינוח.  בצורה נינוחה זו הוא גם התחיל לדבר כאשר פנה אל אבי בעגה המקומית, ושימוש בעגה זו ביטא בעליל גישה נינוחה ולא רשמית.

- "האם אתה מוכן ששני בניך יצורפו לקבוצת ילדים שלנו שיעלו ארצה?"

היינו די המומים משאלה ישירה זו. הרי חלום כולנו היה לברוח מה שיותר מהר מגרמניה וכעת אפילו מאפשרים לנו לעלות ארצה!

  אבי השיב מיד תשובה חיובית.

   השאלה של פרידה ארוכה ואולי נצחית מהילדים בכלל לא היתה קיימת, כל הורה שמח אם יוכל להבטיח לפחות את שלום הילדים ואת עתידם, ולו גם על חשבון הנתקות כואבת מהם.

  אדון מרקס הסביר שקיבל רשיונות עליה לשלושים וחמישה נערים עד גיל שש עשרה שנה, ובין ילדי מוסדו נמצאים רק שלושים ושלושה ילד באותה קטגוריה. אחרים לא יוכלו לנסוע מסיבה זו או אחרת. יש כאלה שיצטרפו למשפחותיהם אשר מתכוננים להגר, ואחרים הם כבר מעל לגיל הדרוש. אני עצמי אגיע בעוד 3 - 4 חדשים לגיל זה, אחי היה צעיר ממני בארבע שנים. זה היה בחודש ינואר או פברואר, והנסיעה תתבצע כמשוער בחודש מרץ 1939.

(רשימת הילדים שעלו לארץ יחדיו, סבא משה ויהודה נמצאים בשורות 13,14)

ליל הבדולח

  אין כל ספק שהנחיות לפרעות היו כבר מוכנות אצל הנאצים, הם רק חיכו לעילה וההשתוללות החלה בלילה בין 9 ל 10 לנובמבר במקומות אחדים ולקחה צורה מסודרת למחרת בבוקר ה 10 לנובמבר.

   באותו בוקר יצא אבי בשעה 6.15 כדרכו לבית הכנסת לתפילת שחרית. אני נשארתי במטה החמה ולא נתלוויתי אליו. בדרך הוא פגש אשה לא יהודיה אשר עזרה לו שבועיים לפני כן לחפש חלק ממשקפיו שנפלו. היא פגשה באבא ואמרה לו לא להמשיך לכיוון בית הכנסת מכיוון שזה בוער. בית כנסת זה היה בנין ענק ומפואר שהכיל למעלה מאלף מקומות אצל הגברים, ומספר רב של מקומות בעזרת נשים. מפואר יותר לא ראיתי בימי חיי, לא ברחבי תבל ולא כאן בישראל, אבל זה סיפור נפרד. אציין רק שארון הקודש, בו היו תמיד 28 ספרי תורה, כתרים מזהב וכסף, חושנים, כלי כסף ואבני חן לרוב, היה חזק ככספת. סופר שהנאצים עמלו שלשה ימים כדי לפרוץ אותו.

   בינתיים אנו בבית לא ידענו כלום. פתאום, בערך בשעה 6.30 רעמו הרחובות ממצעד פלוגות נאצים במגפיהם הכבדים ובמקהלות שאגה של איומים כלפי היהודים, כגון:

 "עורי גרמניה, יהודי התפגר".

"כאשר דם יהודי יותז מהסכין, ייטב לנו אלף מונים".

 "גם אם הם מציקים לנו, לנו לא איכפת, סיסמתנו, נרעים: י ה ו ד י ם  ה ח ו צ ה!"

 "חיילים. חברים. תלו את היהודים. העמידו אותם לקיר היריות!"(*)

* Deutschland erwache

  Judas verrecke  

 Wenn das Judenblut vom Messer spritzt  

 Dann geht’s noch mal so gut..

 Auch wenn sie uns schikanieren das macht uns ja garnichts aus

 Parole. Die lautet. Die Juden hinaus.

 Soldaten, Kameraden,

Haengt die Juden, stellt die Bonzen an die Wand

אנו בבית שמענו את רעמי הצעדים ושאגות האיום, ונורא פחדנו לגורלו של אבא. כעבור מספר דקות הוא חזר הביתה, וסיפר על פגישתו עם האשה אשר מנעה אותו מלהמשיך לכיוון בית הכנסת.

  בבית חרדנו לשלום אחותי שרה אשר עבדה כמטפלת מתלמדת במוסד ילדים יהודי ב-בד קרויצנך. כעבור זמן מה קבלנו טלפון ממנה. היא רק סיפרה שהמעון נסגר והיא שבה הביתה. עד היום לא ידוע לי מה עשו שם הנאצים. אני נסעתי לתחנת הרכבת כדי לקבלה וללוות אותה הביתה. יתר שעות היום הסתגרנו בבית. במועד כלשהו הופיע תחזוקן הבית וסיפר שבלוח מודעות שבפינת הרחוב רשומות כל הכתובות בהם גרים יהודים, והוא מחק את מספר הבית שלנו כדי שהנאצים לא יבואו. זה היה כמובן רמז ברור שמגיע לו כסף עבור המעשה. המצב הכלכלי שלנו כבר לא היה טוב, ונתנו לו חמישה מרק. הוא קבל זאת בפנים די חמוצות וטען שדרוש לו גם כסף בשביל החמות.

  בבית היה לנו נייר קרטון שחור להאפלת החלונות, או שאפילו אחד מאתנו יצא לקנות נייר כזה, ובערב אבא עלה על סולם  לשם התקנת האפלה, כדי שאור לא יחדור החוצה וימשוך מישהו מכנופיית הנאצים. תוך כדי ההתקנה אבא נפל מהסולם, הזרוע יצאה מהמפרק ליד הכתף וזה גרם לכאבים קשים. למחרת, בבוקר יום ששי ה 11 לנובמבר, אבא הלך לבית החולים היהודי, שם הכניסו לו את הזרוע למפרק וקבעו אותו בתחבושת גדולה צמוד לגוף.  יום ששי זה עבר כמובן בפחדים. בינתיים גם נודע לנו שהרבה יהודים נעצרו אבל עוד לא ידענו פרטים, ידענו רק שבית הכנסת המפואר שלנו נשרף. בערב אותו יום, ז.א. בערב שבת, הלכנו מרחק קטן לבית היתומים היהודי שבתוכו היה בית כנסת כדי להתפלל תפילת קבלת שבת. בית כנסת זה לא נהרס, כנראה משום שהיה בתוך הבניין שהיה פנימיית יתומים. כמובן, לאחר התפילה לא התעכבנו לשיחות רעים אלא הלכנו ישר הביתה.

   למחרת, ביום השבת, הלכנו שוב לבית הכנסת של בית היתומים ובאווירה הרגועה שם תוך כדי התפילה הרגשנו יותר נוח. פתאום, באמצע קריאת התורה נפתחה הדלת, נכנס איש שאמר: "את המנהל". מנהל זה, ידידנו אדון מרקס יצא, וכעבור מספר שניות נכנס, ללא כיסוי ראש, חיוור כמו סיד וביקש שכולם יצאו מבית הכנסת. הורדנו את הטליתות אבל לא הספקנו לקפל אותם, ופנימה פרצו אנשי ס.ס. עם אקדחים שלופים וצרחו "יהודים ארורים, החוצה". בפרוזדור רחב הידיים הפרידו הנאצים בין הגברים לבין ילדים ונוער עד גיל 17 שנה, ואלה נצטוו לעזוב. הגברים נשארו ונעצרו כולם במגמה לשלוח אותם למחנה ריכוז.

   הגעתי הביתה וכולנו ישבנו שם מפוחדים. פתאום צלצל הטלפון, ולמרות קדושת השבת שבו אף פעם לא ענינו לטלפון, אמא הרימה את השפופרת, ואכן אבא היה בקצה השני. הוא בישר לנו ששוחרר ויחזור מיד הביתה. בבית סיפר, שיחד עם כל הגברים העצורים נלקח לנקודת איסוף שהיתה בבית החולים היהודי השכן. שם כולם נעמדו בשורה, ואנשי ה ס.ס. והגסטאפו עברו יחד עם מנהל בית החולים שהצביע להם על אנשים לא כשירים לנסיעה מבחינה בריאותית. כך הגיעו גם לאבא, והרופא ד"ר רוזנבאום שזכר אותו ממקרה יציאת המפרק, הצביע עליו כלא כשיר. הנאצים גם ראו את החבישה החזקה והסכימו לשחררו. אינני זוכר איך עברו יתר שעות היום, מצב הרוח היה כמובן בהתאם לנסיבות.

   למחרת בבוקר, בעודנו שוכבים במטות, היו צלצולים חזקים בדלת. ההורים פתחו, ושני אנשי ס.ס. נכנסו לשם "חיפוש נשק". זה כמובן מטופש, כי איזה יהודי היה מעיז להחזיק נשק? בכל אופן הם התנהגו לא רע והסתפקו בחיפוש במגירות שולחן הכתיבה ולא הטרידו אותנו בחדר השינה. כנראה רצו רק לבצע את המוטל עליהם, וזאת מהר ככל האפשר כדי לסיים ולבלות את יום המנוחה שלהם, שזה יום ראשון.

    אחרי שקמנו והסתדרנו, הלכנו כולנו לחלון הפונה לרחוב והצצנו החוצה מאחורי הוילון. בבתים ממול התגוררו מספר משפחות יהודים ממכרינו. פתאום ראינו בתחילת הרחוב צמד של שוטר ואדם לבוש אזרחית, ז.א. איש גסטפו. הם הלכו לבתים השונים לפי רשימה שבידיהם, וכך ידענו שגם תורנו יגיע. אבא ואני (כמעט בן 16 שנה) ירדנו למרתף עם גרזן, כאילו לשם בקיעת גזרי עץ לצרכי הסקה. את הדלת שסגרה את מדרגות המרתף השארנו מעט פתוחה, כדי לא לעורר רושם של נסיון הסתתרות במקרה שהם יחליטו לחפש גם במרתף. ואכן, כעבור מספר דקות שמענו אותם להכנס לבית ומיד פתחו את דלת המרתף וירדו במדרגות. שם ראו אותנו. אבא עם זרועו החבושה, הבהיר שירד להבקיע עצי הסקה. אלה הגיבו בלעג, שעם זרוע חבושה ומוצמדת לגוף זה בדיוק טוב להנפת גרזן והבקעת עצים - אבל עם הלעג הזה עזבו אותנו ויצאו מהבית. 

האירועים שהובילו לליל הבדולח

  החדשים עברו והנה הגיע חודש אוקטובר אשר בסופו חוויות ליל הפוגרום ("ליל הבדולח")

  אציין רק מה שידוע לי מנסיון ויידע אישי על אותן פרעות ביהודי גרמניה בנובמבר שנת 1938 אשר ידועים בשם "ליל הבדולח".

   בסוף חודש אוקטובר, גורשו מגרמניה כ 17000 יהודים בעלי אזרחות פולנית לעבר הגבול הפולני. זכור לי, איך ראיתי בבוקר צמדי שוטרים ואנשי גסטפו, תמיד שוטר במדים עם איש הגסטפו בלבוש אזרחי, האחרון כמעט פרוטוטיפ של הימלר כפי שהיה מוכר מהתמונות. אחר כך הם נראו כאשר ביניהם צועדים יהודים שנאספו מבתיהם, לעתים מכרים ואפילו בני כתה. כעבור זמן לא רב חלקם חזר לגרמניה אחרי שהפולנים סגרו את הגבול, אבל אלפי יהודים נותרו באזור המפורז, בצפיפות, ללא קורת גג וללא אמצעי מחיה. היתה תחושה איומה של חוסר בטחון ולא ידוע מה יילד יום, כאשר אפשר לקחת אנשים סתם ככה ולהעלות אותם לרכבת גירוש. מדי פעם נודע על מכרים שנשלחו למחנה ריכוז בדכאו. אדון זליגמן הקשיש, סוכן בורסה בן למעלה משבעים שנה אשר גם כיהן כבעל תפילת שחרית ביום הכיפורים והרעיד את הלבבות בתפילתו, איש זה נעצר בעוון חילול הגזע (Rassenschande). האשימוהו שבתוך חשמלית התנהג לא נאות כלפי בת הגזע הארי העליון.

  בני זוג בשם גרינשפאן נותרו חסרי כל באזור ההפקר שליד הגבול הפולני וכתבו על כך לבנם הרשל בן ה17- אשר שהה בפריס. המכתב הגיע אליו ביום 3 לנובמבר 1938, וביום 7 לנובמבר הרשל קנה אקדח במטרה להרוג את השגריר הגרמני. הוא הגיע לשגרירות וירה באדם הראשון אשר קיבל אותו, זה היה ארנסט פום ראט, המזכיר השלישי בשגרירות. בגרמניה כמובן דווח בהרחבה בעתונים ונכתבו איומים כלפי היהודים. אלה חששו, קוו ואף התפללו להחלמתו של הפצוע. פום ראט מת מפצעיו ביום 9 לנובמבר.

  אין כל ספק שהנחיות לפרעות היו כבר מוכנות אצל הנאצים, הם רק חיכו לעילה וההשתוללות החלה בלילה בין 9 ל 10 לנובמבר במקומות אחדים ולקחה צורה מסודרת למחרת בבוקר ה 10 לנובמבר.

חג סוכות. גמר חתימה טובה!

  לקראת חג הסכות הקמנו את סוכתנו בחצר הבית, זאת אומרת נגר ופועל הקימו אותה כי זה היה מבנה כבד ומיוחד אותו ירשנו מדוד של אמא. סוכה זו היתה ענקית. היתה לה רצפת עץ, ארבעה קירות אשר בשניים מהם היו חלונות ובקדמי היתה דלת. מעל למבנה הונחה שבכת עץ שעליה שמנו את הסכך שהיה ניתן לקנות בחבילות של ענפי עץ אשוח אשר אינם מתייבשים במהרה. מעל לכל זה היה גג משופע שניתן לפתחו ולסגור אותו. בחו"ל ירד מדי פעם בפעם גשם ואז נאלצו לסגור את הגג כדי לא לקלקל את הריהוט שבסוכה ואת הקישוטים שאנו הילדים הכנו. בכל הסוכות שבעיר, וכאלה היו רבות, נפתח ונסגר הגג מבחוץ על ידי מערכת חבלים שעברה מעל לגלגל על עמוד שהיה לפחות בגובה הקצה העליון של הגג. אצלנו לעומת זאת, היתה מערכת מכנית פנימית אשר אפשרה לפתוח ולסגור  את הגג הכבד מבפנים. לקראת החג הכנו, אנו הילדים את הקישוטים שהיו באמת מרהיבים. מנייר צבעוני גזרנו פסים מהם עשינו חוליות שחוברו לשרשראות. מנייר כזה גם יצרנו סלסלות ובפנים שמנו ערמוני קישוט כדי שימשכו את נייר הסלסלה למטה. מגן דוד מעץ צופה כל שנה מחדש בנייר צבעוני, ונתלה לתקרה כאשר באמצע היתה נורת חשמל, כבל חשמל הוביל את הזרם מדירתנו לתוך הסוכה. כמובן תלינו גם ציורים מעשי ידינו.  סוכה זו היתה באמת מפוארת, ובשנים 1937  ו - 1938 סעדו אצלנו גברים נוספים אשר כבר לא יכלו להקים סוכות בבתיהם, אם בגלל חשש מהשכנים ואם בגלל הכנותיהם להגירה. בשנת 1938 כאשר התרחשו הפרעות ונאלצנו לעבור דירה, מכרנו סוכה זו בסכום פעוט והיא היתה צריכה לשמש את הקונה כבית קיץ.

  חג הסוכות נחוג בחו"ל שמונה ימים ולזה נתווסף שמחת תורה כיום תשיעי.

 חג שמחת התורה כאירוע מהנה וייחודי כפי שהיה אצלנו בבית הכנסת הגדול של הקהילה החרדית קשה לתאר.

  התפילה בערב החג החלה בחגיגיות רבה. הגברים חבשו רובם ככולם כובע צילינדר. אנו הילדים, הורשינו להסתובב חופשי בין המעברים, דבר שבשום אופן לא היה יתכן בימים אחרים בעת עריכת התפילה. תוך כדי הריצות עצרנו ליד המתפללים, ואלה נתנו לנו ממתקים. למחרת החג, בבית הספר התפארנו כולנו בכמויות הממתקים שקיבלנו.

  נערכו שבע הקפות עם כל ספרי התורה. ההקפות החלו ליד ארון הקודש, עברו במעברים עד מאחורי הבמה שהיתה באמצע האולם וחזרה במעבר השני עד לארון הקודש. שם התחלפו נושאי ספרי התורה. הרב והחזן השתתפו בכל שבע ההקפות, וכדי לא להכביד על אנשים מבוגרים אלה, ניתנו להם ספרי תורה קטנים ולא כבדים. ההקפה הראשונה היתה חגיגית במיוחד, ובה כובדו חשובי ונכבדי הקהילה, אשר כולם לבשו פרק וענבו עניבות פרפר. החזן החל לשיר "אנא ה' הושיעה נא" וכו' ובכמה מקטעי החזנות היה נהוג לרקוד. יהודי מזרח אירופה נהגו לקפץ ולהסתובב, ואילו יהודי גרמניה, הייקים המאופקים, לכל היותר עשו רבע פנייה עם הגוף העליון וכך הטו את ספרי התורה פעם ימינה ופעם שמאלה, וגם התחייכו מעט. אנו הילדים עמדנו לאורך המעברים וכמובן נישקנו כל ספר תורה בעברו על ידנו. אחר כך שוב הסתובבנו בין המתפללים, כדי למלא את הכיסים. את תוצאות השלל שפכנו לתוך תיבת הטליתות וספרי התפילה אשר היו בנויות בעמודי התפילה. תיבות אלה יכלו להכיל כמות ניכרת למדי ואפילו כך הן התמלאו. את הממתקים הבאנו הביתה ובמשמעת הטבעית שהיתה נהוגה לא זללנו כמויות בבת אחת, וכך נשמרנו מתוצאות כגון כאבי בטן. כמו כן התחלקנו בכל עם האח והאחיות. האחיות הרי ביקרו בבית הכנסת בעזרת הנשים, שם היה מספר המקומות קטן מאשר באולם הגברים וכך גם שלל הממתקים לא היה רב כל כך.

  במוצאי החג נהג אבי לפעמים לקחת אותי לבית מדרש ברובע המגורים של יהודי מזרח אירופה, ושם היתה שמחה ללא קץ. האנשים רקדו ושרו, ומדי פעם לגמו משקה חריף. ביטויי השמחה שם  לא היו מאופקים וללא מעצורי "הנימוסים" הנהוגה אצל הייקים.

  שמחת תורה כחג יהודי עם ביטויו היפים והשמחים התקיים בגרמניה בפעם האחרונה בשנת 1938. ימים ספורים לאחר מכן, בסוף חודש אוקטובר, היה גירוש יהודי פולין אל מעבר הגבול הפולני, והרבה מקומות בספסלי הלימוד בבתי הספר היהודים התרוקנו. שם היו יושבים תלמידים אשר כעת גורשו עם הוריהם, אפילו שהם עצמם נולדו בגרמניה ולא ידעו אפילו לא מילה אחת בפולנית. פחות משבועיים לאחר מכן היו פרעות נובמבר 1938, הידועות גם בשם "ליל הבדולח", ויהדות גרמניה כגוף יפה וגאה חדלה מלהתקיים.

עזיבתה של גוסטל ולימודים בשנות העשרה

בגמר הסמסטר (בישיבה מכנים סמסטר בכינוי "זמן", ותקופת החופש בין הזמנים אכן מכונה "בין הזמנים".)  נסעתי הביתה, ביליתי עם המשפחה וגם הופעתי כמשקיף בכיתת בית הספר שם המשיכו ללמוד חלק מחברי לספסל הלימודים.

   ימים מספר לאחר בואי הביתה נפרדנו מאחותי גוסטל אשר קבלה אישור כניסה לארצות הברית. באותה תקופה היה קשה מאד לקבל אישור כזה, ובין היתר נדרשה ערבות של אזרח מדינה זו, שיתחייב לדאוג כספית למהגר הנכנס כדי שזה לא יפול למעמסה על כתפי השלטונות. באמריקה היתה מאז צעירותה אחות של אמי, שרי אדלר, אשר שלחה התחייבות כזו שנקראה AFFIDAVIT. הורי החליטו שראוי שאחותי הבוגרת, אז בת 17 שנה, תהיה הראשונה שתעזוב את גרמניה. ההורים ליוו אותה עד לנמל "ברמרהאפן" בצפון המדינה ואף העלו אותה על האניה, בשנים ההן מערך הטיסות מעבר לאוקיינוס היה עניין מסובך ולא מקובל, והאנשים הפליגו באניות. כנראה שגם להורים זו היתה הפעם הראשונה שהגיעו לנמל ימי והם התפעלו מגודל ומסדורי האניה, - עד אז ראו רק ספינות נהר קטנות ששטו אצלנו על נהר "מיין". בכל אופן, באותה הזדמנות שכחה אמי על האניה את מעיל החורף שלה, וזו היתה אבידה כספית נכרת למשפחה המשוללת פרנסה.

  לקראת שנת הלימודים הבאה ביקש אבי לשלוח אותי חזרה למונטריי, אבל בשיחת טלפון ארוכה סירב ראש הישיבה לקלוט אותי שוב. התברר שהדוד בשוויצריה לא עמד בהבטחתו, ואולי לא היה מסוגל לעמוד בה, ולא סידר את הענינים הכספיים, ולכן הסירוב.

  כעת, חודש מרץ 1938, שנה שתתגלה כשנה מלאת אסונות ליהודים בגרמניה. בינתיים גם חברי לבית הספר סיימו את מכסת הלימודים, כי שנות הלימוד קוצרו מעשר שנים  לתשע. אני כמעט בן חמש עשרה שנה וצריך לעסוק במשהו. במצב רגיל היה נער בגילי מתחיל בחניכות מקצועית אלא הזמנים לא היו רגילים. הוחלט שאמשיך ללמוד בישיבה, הפעם בישיבת "ברויאר" של עירנו. ישיבה זו היתה מסונפת לקהלתנו החרדית. הלימודים כעת היו הרבה יותר למודי נטו מאשר במונטריי, כי חסרה סביבת הנוף הנהדרת וכמובן גם חסרה תחושת החופש שהרגשנו בשוויצריה. אחד המורים היה הרב הדיין ד"ר שלזינגר, יהודי חריף אשר למד שנים רבות בישיבה בליטה. הרצאותיו היו מעמיקות ולא קל להבין. מרצה אחר היה דיין פוזן, הוא היה יותר נוח, פחות מעמיק, אדם נעים סבר ומרצה מעניין. מרצה נוסף, והעקרי אצלנו היה ד"ר ביברפלד. עליו נאמר שעד לגזרות הנאצים שמש שופט בעיר המבורג. ביברפלד זה, כינינו אותו "פיבס" היה גם הוא מעמיק אבל די יבש בדיבורו. שעור היה נמשך שעה וחצי ובמשך כל הזמן הזה הוא עמד ליד דוכן המרצים ולא זז אפילו מילימטר. התנהגות ייקית זו היתה אפילו עבורנו מוזרה והחלטנו לסדר אותו. יום אחד שרר קור אימים, ובאמצע השעור קם אחד התלמידים ופתח את כל החלונות. בגבור הקור בחדר הורדנו את המעילים מהקולבים והתעטפנו בהם. פיבס נשאר עומד, לא זז והמשיך להרצות. כעבור זמן מה לא יכול יותר. בלי אומר ודברים סגר את הגמרא ועזב את החדר. נודע לי שהוא הצליח יותר מאוחר להגר לארצות הברית ושם כיהן כרב בקהלה כלשהי, וכן כתב ספרי היסטוריה של עם ישראל.